קראתי את גליונו השישי של הביטאון "מחר" היוצא לאור על-ידי
מנהיגות יהודית. כותרתו הפעם, חרדה וביטחון, ועיקרו עוסק בנושא ביטחון לאומי ללא גיוס חובה, דהיינו מצטרף לשחיטתה של עוד פרה קדושה מן האחרונות והקדושות באמת שנשארו לפליטה ושרדו את השחיטה השיטתית בבתי המטבחיים הערכיים המופעלים ללא הפסקה לחיסול ערכים הנבחרים והמסומנים לשחיטה על-ידי האליטות הממוקמות בעמדות ובצמתי שליטה מרובי השפעה במדינה ובחברה הישראלית
כבית המשפט העליון, התקשורת לענפיה, האקדמיה הפוסט ציונית ואסופת התרבות והבידור הישראלית. נשארה עוד חלקה מחברת משותפת שבה בגדול באות לידי ביטוי הלכידות, החובה, האחריות, הנכונות, מסירות הנפש והערבות ההדדית, כל הסטריאוטיפים המחברים הבונים החיוביים. האי הערכי הממשי שנותר בים העכור ערכית, ים המציף אותנו לעיתים מזומנות. הסכר היחיד שנותר המשותף והמוערך ברוב רבדיה של החברה הישראלית הוא צבא הגנה לישראל. במקומו מציע העורך לאמץ את הדת החדשה - ההפרטה, ובמקומו נקים את צבא השכירים לישראל.
איך נכתב במאמר: צבא מתנדבים מקצועי. הוא ישחרר מתחים, ואולי יהפוך את הארץ הזאת למקום שאפשר לנשום בו. איזה שם מרגיע - מאוורר, מאפשר לנשום וליישר מבט, שקט נפשי לאימהות והאבות שבניהם לא לוקחים חלק במשימה המאפשרת את חיינו כאן פשוטו כמשמעו. אך איך ומה ינשמו האחים ההורים והסבים שבניהם ונכדיהם אמורים להתנדב למקצוע הטריוויאלי שבחרו הבנים?
ביטולו של גיוס החובה יכול לשחרר את האווירה הציבורית ומאפשר לתת לאנשים לחיות, ומה עם החיים של הורי המתנדבים ושל חייהם של המתנדבים? יש גם נימוקים נוספים לתזה הגואלת - ההיבט הביטחוני. צה"ל זקוק לניעור דחוף, מצהיר המומחה, וגם אם ניתן לבצע שינויים מרחיקי לכת בלי לבטל את גיוס החובה, לצעד הזה של צבא שכיר פוטנציאל הניעור הוא היעיל ביותר לביצוע משמעותי של הרפורמה. מדגיש ומסיים בהצהרה: אנו בטוחים שיימצאו הצעירים שיתגייסו לשרות מתנדבים מקצועי. מי זה אנו, ומנין הביטחון חסר הבסיס?
ובאותה נשימה בלי למצמץ מסכם בציטוט אמירה אנונימית, כי אין זכות קיום למדינה שאזרחיה לא מוכנים להלחם למענה. והרי כל הטרמינולוגיה הזאת של צבא שכירים מקצוענים לישראל נולדה בעיקרה משום שחלק מאזרחיה של המדינה אינם מוכנים להלחם על קיומה. מהיכן יבאו עשרות האלפים הרוצים ומוכנים להיות שכירי חרב כמקצוע? איזו משפחה יהודית נורמטיבית תכוון את בניה למסלול המטורף הזה, תסכן את בניה ואת עתידם, תצמצם את תחומי פעילותם בחיים ובעיקר תסכן באופן מתמשך לאורך שנים את חייהם? זאת - כדי שהחרדים הממיתים את עצמם באוהלה של תורה ירגישו אולי יותר מחוברים? שלא לדבר על הדאגה למשתמטים והסרבנים האידיאולוגיים. אני מעודד את נכדי העושים מאמצים להתקבל ליחידות המובחרות, את חתני להמשיך לעשות מילואים על-אף שהיו מבחינת הצבא פטורים מזמן. אני גם בהחלט אהיה שלם אם אחד מנכדי יראה בהמשך בצבא יעד ומשימה המתאימה לו מפני שזאת בחירה אישית הבאה מחובה, מניסיון, הכרח וזכות.
גובה הרף שהוצב בנושא הגיוס הוא הכרח. הוא מינימליסטי. הוא מוסרי, הגיוני, דמוקרטי ושוויוני. העובדה שהמערכת השלטונית היא חסרת ישע ומוטיבציה איננה נגמרת ואיננה מתחילה באכיפת הגיוס. התופעה היא מזמן לא מחלה, היא מגפה.
המערכת הפוליטית והרכבה השברירי וניגודי האינטרסים משתקים את הזרוע המבצעת מלטפל בבעיות יסוד, כולל אכיפת גיוס החובה. אנחנו נמצאים בהליך מתמשך של מלחמת מצווה, בסכנה של התפרצויות בלתי נצפות. במלחמת מצווה יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. חברה בריאה וחפצת חיים מרימה רף, עולה מדרגה, לא יורדת מוסרית וערכית. וזו המשמעות של הפיכת צה"ל לענף תעסוקתי חדש במסגרת המקצועות המועדפים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
