מאידך-גיסא, אי-אפשר לקבל את הטיעון שהעלה אולמרט, כאילו מישהו בפרקליטות החליט במודע להדיח אותו. כעורך דין בעצמו (כפי שטרח לציין מספר פעמים), אולמרט אמור לדעת שכל פשע מורכב ממבצע ומקורבן, וכל עבירה מורכבת ממניע, מהזדמנות ומביצוע. בתיאוריית הקונספירציה שהוא הציג, חסרים שני מרכיבים חשובים: המבצע והמניע. אולמרט לא יכול לזרוק סתם כך לחלל האוויר שהיה גורם אלמוני שסימן אותו כמטרה, והוא אפילו לא הציע את תחילתו של מניע לפעולה כזאת.

תראו את האבסורד. בחוגי הימין טוענים, כי הפרקליטות שמאלנית וכי רק בזכות תוכנית ההינתקות היא לא מיצתה את הדין עם אריאל שרון. כעת בא אולמרט, ממשיכו הנאמן של שרון, וטוען שאותה פרקליטות עצמה החליטה להדיח אותו. אז או שיש לפרקליטות פיצול אישיות, או שלסיפור שלו אין רגליים. אני נוטה לאפשרות השנייה.

אולמרט תיאר תמונה קשה של הדלפות מלב-ליבן של החקירות נגדו. הוא צודק לגמרי. זה מצטרף להדלפות מחקירתו של משה קצב ולפרטים הרבים שאנו מקבלים, כמעט בזמן אמת, מחקירותיהם של אישי ציבור אחרים. כעיתונאי אני בהחלט בעד, אבל כאזרח המדינה - וזו חובתי הראשונה - אני בהחלט נגד.

חובה על המשטרה והפרקליטות לדווח לציבור כאשר הן מנהלות חקירות נגד אישי ציבור, וככל שמדובר בבעל תפקיד בכיר יותר - החובה הזאת חדה יותר. אך יש מרחק רב בין הודעות רשמיות מסודרות לבין הדלפות ההופכות לשיטפון חסר רסן. לא ייתכן שחשוד - יהיה מי שיהיה - ישמע מהתקשורת על מה הוא הולך להיחקר. זו גם פגיעה בזכויותיו ובכבודו, וגם ובעיקר מאפשר שיבוש חקירה, כך שההדלפות הן בעצם ירייה ברגלה של הרשות החוקרת.

אולמרט גם צודק באומרו, שמשום מה הפרקליטות לא התאמצה למצוא את המדליפים. כך היה כאשר קצב הראה את התקליטור שדלף ובו (לטענתו) כל הראיות נגדו, כך היה כאשר אביגדור ליברמן ביקש לבדוק מי הדליף ל-News1 פרטים מחקירתו. כל עוד המשטרה והפרקליטות ימשיכו להשתמש בטקטיקות של סוחרים בשוק, אל יתפלאו אם זה גם יהיה היחס שיקבלו.

אחרי שהקשבתי לאולמרט במשך יותר מעשר שעות, נראה לי שהמשפט החשוב ביותר שיצא מפיו היה התייחסות אגבית דווקא לתיק בו לא הועמד לדין: מכירת בנק לאומי. אולמרט העיר, כי מי שסגר את התיק היה משה לדור, כיום פרקליט המדינה, ומי שהיה שותפו של עו"ד אפי אברמזון כאשר זה פנה לאולמרט וביקש הקלות במכרז כדי לעודד משקיעים זרים להשתתף בו. אברמזון, אמר אולמרט, היה גם זה שהיפנה אליו את עו"ד תמי בן-דוד, פרקליטתו של פרנק לואי.

אם זה לא ניגוד עניינים - אני לא יודע מה כן. השיחה בין אולמרט לאברמזון הייתה תחילתה של ההתנהלות שהביאה לפתיחת החקירה. היחסים בין אולמרט ללואי עמדו במרכזה. לדור עצמו עשוי היה להידרש להעיד - מה אמר לו אברמזון, מה ידע כשותפו, האם ומה היה חלקו במגעים עם אולמרט. יתרה מזאת: התיק יכול היה להסתעף גם לחשדות כלפי אברמזון.

כאשר התמודד לדור על תפקיד פרקליט המדינה, העלה הארץ את שותפותו עם אברמזון ואת השלכותיה. משרד המשפטים השיב, כי לדור לא יפסול את עצמו מלהחליט בפרשת בנק לאומי - ובזה נגמר העניין. עכשיו, כאשר אנחנו גם יודעים כיצד החליט לדור, דומה שיש מקום לביקורת שיפוטית נוספת של בג"ץ על החלטתו ועל הדרך בה התקבלה.

עדותו של אהוד אולמרט עמוסה בפרטים. כבר ביומיים הראשונים, שרק בחלקם נגעו במישרין לכתב האישום נגדו, הוא הפציץ את בית המשפט במאות תאריכים, שמות ואנקדוטות. חייבים לומר שאולמרט יודע לספר סיפור, במובן החיובי: הוא מדבר יפה, הוא רהוט ומרתק את קהל שומעיו.

מה שצרם את האוזן, היה לפחות שני מקרים בהם אולמרט לא ממש דייק בעובדות. תחילה אמר, שאריאל שרון הטיל עליו את תפקיד שר התמ"ת והטיל עליו את תפקיד שר התקשורת והטיל עליו להיות האחראי על מינהל מקרקעי ישראל והטיל עליו להיות האחראי על רשות השידור והטיל עליו להיות חבר הקבינט. זה נשמע כאילו אולמרט המסכן פשוט כרע תחת נטל המשימות שכפה עליו שרון האכזר. האמת הייתה קצת שונה: אולמרט הוא שדרש את כל התפקידים הללו, כפיצוי על כך ששרון לא עמד בהבטחתו למנותו לאחד משלושת המשרדים הבכירים.

לאחר מכן התגאה אולמרט - פעמיים - במכירה המוצלחת של בנק לאומי. כאן הוא שכח לציין, כי בסופו של דבר העסקה לא יצאה לפועל, בשל קשיים רגולטוריים וכספיים של הקונים. אולמרט לא אשם בכך שהעסקה לא הושלמה, אבל לומר שהוא מכר את הבנק - זו לא אמת.

השאלה היא, עד כמה ניתן לתת אמון בשאר הדברים שאומר אולמרט, כאשר תפסנו אותו בשתי נקודות של - איך לומר בעדינות - חוסר דיוק. שהרי אם אני יודע שמישהו אינו מדייק במה שאני יודע, עלי לחשוד שאינו מדייק גם במה שאיני יודע.