"נוילנד" - דיסטופיה פוסט-ציונית (ב')

כעת ודאי כבר ברור לקורא, איך מתקשרות שתי הדמויות הבדויות המסמלות נדודים - הנודדת הספרותית "נסיה" והנודד האגדי-מיתי "אחשוורוש" - לקביעה הפסקנית המוכרזת בחלקו השני של הרומן, שלפיה מדינת ישראל היא ניסוי שנכשל, משום ש"מדינת היהודים" לא הצליחה (לטענת המחבר של היצירה) להגשים את חזונו הציוני של הרצל. ועל-מנת לחזק מסקנה זו, בעזרת הנימוק כי בגֶנוֹם של העם היהודי קיימת תשוקה מוּלדת לצאת לנדודים, שתל אשכול נבו בפי דמויות נוספות, מאלה ששיתף כדמויות "ריאליסטיות" ביצירתו, את השאיפה לנדוד מציון, וגם ציטט בפי אחדים מהם שורות מפזמוני המחאה של התקופה, שבהם ביטאו מחבריהם את תמיכתם בשלום ואת ייאושם מהתעכבותו באמצעות כיסופים אל מקום אחר, מסוכן פחות ממדינת ישראל (רשימת השירים מצורפת כנספח בסוף הכרך, ובכללם מצוטט השיר של יעקב רוטבליט "רואים רחוק רואים שקוף", המבטא את הכיסופים "לעוף אל מקום שבו אולי כמו הר נבו רואים רחוק רואים שקוף", 460).

ראשון מבין הדמויות "הריאליסטיות" בעלילת הרומן המשתוקקות לנדוד הוא פימה, אביו של מני וסבו של דורי. שש שנים אחרי שהגיעו בספינת מעפילים לחופי הארץ, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, כלומר: בשלהי המנדט הבריטי ועוד לפני ההכרזה על ייסוד המדינה, התייצב פימה בפני לילי, סבתה של ענבר, והציע לה להצטרף אליו לאמריקה. להצעה זו צירף נימוק שממנו השתמעה הנחתו-נבואתו, כי מרגע שתוכרז הקמתה של מדינת היהודים בארץ-ישרוּאל, יהיו היהודים נתונים בה במלחמת הישרדות מתמדת: "פה הכל עולה בלהבות ...וזה לא הולך להשתפר, לילי. זה רק ילך ויהיה יותר גרוע. הם לא רוצים אותנו כאן, השכנים שלנו. לעד נצטרך לעמוד מולם בחרב שלופה, ומי שמחזיק בחרב כל העת אין לו ידיים פנויות לנגן, לכתוב, לאהוב ...היינו צריכים ללכת לאוגנדה, ...או לארגנטינה, או פשוט להמשיך לנדוד ממקום למקום. כך לא היינו מעוררים שנאה גדולה כל כך" (518-517).

לילי, שהייתה אז כבר נשואה לנתן וגם אֵם לחנה בת ה-5, לא נענתה להצעתו של פימה. ולא רק משום שגם הוא כבר היה גבר נשוי, אלא משום שאחרי התלאות שעברה עד שהגיעה ל"ארץ-ישרוּאל", ואחרי שהנאצים רצחו את המשפחה שהותירה מאחוריה בפולין, החליטה שכאן הוא החוף האחרון לכל הנדודים שנאלצו יהודים לבצע בשנות הגלות. אך שלושים שנה אחרי שדחתה את הצעתו של פימה להצטרף אליו לאמריקה, נסדקה גם אצל לילי האמונה, שהמדינה תצליח לעקור מהיהודים את התשוקה הארורה לנדודים. לענבר, שזה לא מכבר חזרה ממסע התואם היטב למשמעות המונח "נדודים" - שהרי מסעה של ענבר התחיל כביקור אצל אמה, חנה, בגרמניה, וגלש באופן פתאומי וקפריזי לטיסה לפרו, ומשם המשיכה עם דורי תחילה לבוליביה ומשם גם ל"נוילנד" בארגנטינה - גילתה לילי את דאגתה: "והמדינה שלנו, מה? יהודים על גבי יהודים שחיים במקום אחד, אבל בראש יש להם את המקום האחר שממנו באו לכאן והמקום האחר שאליו היו רוצים לברוח מחר. ומזל גדול שזה מה שיש להם בראש ...כי רק ככה, במחשבות ובדמיונות על נדודים, אפשר לוותר על הנדודים האמיתיים. ולהישאר" (531).

הנואשים מקרב הצברים

אמה של ענבר, חנה, לא הסתפקה בדמיונות על נדודים, אלא הצדיקה בעזרתם את בחירתה לשקם את חייה בגרמניה: "נדמה לי שככל שחולף הזמן מתברר לעולם שמדינת ישראל נכשלה במשימתה: היא לא פתרה בשביל העולם את בעיית היהודים. אומנם יש להם בית עכשיו, תודה לאל, אבל קוץ מספר אחד: הם לא מפסיקים לעשות רעש. הם משתלטים על מהדורות החדשות ולא נותנים לעולם מנוחה עם המצוקות שלהם והמצוקות שהם מעוררים ...והם, כלומר היהודים-הישראלים, נודדים ללא הפסקה ...מממשים את גֶן הנדודים שטבוע בקוד הגנטי שלהם. אף שכבר יש להם בית" (256). דבריה אלה של חנה משלימים את מסקנתה, שצוטטה כבר קודם, כי בשנות קיומה של מדינת ישראל הפכו היהודים מעם נודד לעם "מנדיד" (520).

יוסי, אביה של ענבר, לא ביטא עמדה כה דעתנית כמו זו שביטאה גרושתו, חנה, אך ייתכן שאפשר לקשור לבירור נושא הנדודים בעלילת הרומן גם את ההסבר שהשמיע לענבר, אשר בעזרתו נימק את "הירידה" שלו מהארץ. אחרי התאבדותו של יואב בצבא - כך הסביר לה - "נגמר לי האוויר בארץ, ענברי, הייתי חייב לנסוע. זה היה או זה או..." (232-231).

להשלמת בירור השאלה, האם קיים בגֶנוֹם של היהודים גֶן נדודים המסביר את כישלונה של מדינת ישראל לממש את חזונו של הרצל - לכנס בהדרגה את כל העם היהודי מפיזורו בעולם ב"מדינת היהודים" - שתל נבו גם בפיהם של בני הדור של התרמילאים התבטאויות דומות לאלה שהשמיעו הדמויות מן הדורות הקודמים. ענבר התייחסה לתופעה זו בדברים שרשמה ביומנה בצאתה מהארץ. ואלו היו מסקנותיה ממה שראתה בשדה התעופה בלוד: "באיזו חדווה אנשים נוסעים מהארץ הזאת ...ואיזו הקלה נסוכה על פניהם. אלפיים שנה השתוקקו לנשק את אדמתה ופנו בכל יום שלוש פעמים מזרחה, אבל מרגע שהגיעו לכאן הם כל הזמן רוצים מערבה" (139).

נויה, תרמילאית שדורי הכיר בשדה התעופה בצאתו מהארץ ופגש גם באחת התחנות במהלך מסעו בדרום אמריקה, כתבה אליו באימייל את הדברים הבאים: "נראה לי שאחרי הטיול אני רוצה ללמוד באירופה. איך אפשר ללמוד יחסים בינלאומיים במדינה שמסוכסכת עם כל העולם? אולי אפילו אשאר לחיות אחרי הלימודים באירופה. מה קושר אותי לארץ?" (411).

שרה, מהדמויות המרכזיות ב"נוילנד", סיפרה לענבר, כי בדעתה אומנם לחזור ל"מדינת המקור" נֵילֵנד (אחד משלל הכינויים שהודבקו שם למדינת ישראל), אך למטרה אחת בלבד, כדי לבצע שם שינוי: "להקים קהילה שתנסה ליישם את מה שהם למדו כאן", ב"נוילנד" (496).

נבו הבליט מכנה משותף לשלוש הצבריות מישראל (ענבר, נויה ושרה) - שלושתן שכלו אח בצבא, ובהשפעת הטראומה הזו התעורר בהן הרצון להתנתק מהארץ המסוכנת הזו ולצאת לנדודים בעולם, בלי להגביל את זמן הימשכות המסע במרחביו. רצונן זה מצרף אותן בעלילת הרומן לבעלי החלטה דומה מהדור הצברי הבוגר יותר - יוסי בנבנישתי, אביה של ענבר, ששכל את בנו יואב בצבא, ומני פלג, שהתפרקותו אומנם התעכבה שלושים שנה, מאז שהפך לנפגע פוסט-טראומטי במלחמת יום כיפור, אך בהגיעו לגיל שישים, כאשר התעורר "הרסיס" שהיה רדום בו, יצא גם הוא למסע בעולם כיתר הנודדים.

החלק האלגורי בעלילה

החלק הרביעי ברומן "נוילנד" הוא ללא ספק החלק המביך ביותר בספר (507-427). לא די שבשמונים עמודיו של החלק הזה סיפור האהבה שבין דורי ובין ענבר מדשדש, עקב הזנחתו הכמעט מוחלטת למען תיאור "נוילנד" והסברת מטרותיו של המקום, אלא שגם סיפור הבילוש והמעקב של דורי אחרי אביו, מני, כבר איבד מכוחו קודם לכן. למעשה, כבר בבוליביה יודע דורי שאינו צריך לדאוג לאביו ושהפגישה איתו בארגנטינה לא תחדש לו דבר. ההידרדרות של סיפור-המעשה בחלק הזה מתבטאת בין היתר בוויתור בו על אלפרדו - היותר ססגוני והיותר חיוני מבין הדמויות ברומן - שהרי על-פי החוזה שנחתם בינו ובין דורי ואחותו צאלה, כבר בתחנות עד גבול ארגנטינה השלים את משימת החיפוש אחרי מני פלג, בכך שסיפק לדורי את כל המידע על אביו.

כלומר: כבר אחרי מחצית הכרך גם הקורא יודע את הפרטים שלמד דורי על אביו בתחנות הקודמות במסעו ואשר השלים אחר כך גם מקובץ שהשאיר למענו אביו במחשב של האכסניה בבוליביה (334-312). מהם הובהר לדורי, כי אביו שהה בחווה של שָמאן במחוזות האינקה וצרך שם סמים, שבסיועם התגלתה אליו אשתו המנוחה, נורית, והורתה לו "רק הברון הירש, מנץ'. הברון הירש". ואחרי שזכה להארה זו מאשתו המנוחה, שהגדירה לו את יעודו מגיל שישים ואילך, רכש אביו בכספו חווה נטושה במחוז בואנוס איירס, שבו ניסה בעבר הברון הירש ליישב יהודים ממזרח אירופה, ליקט סביבו תרמילאים מישראל ומהעולם שפגש באכסניות, ייסד בעזרתם את "נוילנד" ומינה את עצמו ל"חוזה" שלהם.

ואכן, 80 עמודיו האלגוריים של החלק "נוילנד" מייגעים את הקורא, לא רק משום שההסברים למקום מכפילים את עצמם - כי כל פעם משמיע אותם מסביר אחר - אלא גם משום שמטרתם שקופה לגמרי ומוצגת בלי תיחכום כלשהו: להבהיר שמדינת המקור לא רק כשלה בהגשמת חזונו של הרצל, אלא שספק אם בשלב הזה עוד תצליח לחסום את שטף נוטשיה, שמפחד "המצב", הִתְחַיָּה בהם גֶן הנדודים היהודי הנושן ומשכם חזרה לגלות. כך שספק אם "מדינת היהודים" עוד תשרוד בארץ ישרוּאל שנים רבות, ואם יועיל עוד מאמצם של בוגרי "נוילנד" בשובם לישראל, ליישם ב"מדינת המקור" את בשורתו של "החוזה", מני פלג (בתנאי שהסמים שהוא צורך יסופקו לו במועד ושלא יופרע ממלאכתו עד שעה ארבע).

ייחודה של "נוילנד"

את פניהם של דורי וענבר קידם ליד השער של "נוילנד" צעיר חשדן שהזדהה בפניהם בשם דויד. ואחרי שחקר אותם על מטרת בואם, הסביר להם, כי חוקי המקום אוסרים להכניס לתחומיו מכשירים המסוגלים לתעד את הנעשה בו, כגון: טלפון נייד, מצלמה ומכשיר הקלטה. דויד צייד אותם ב"דף מידע לאורח" ובמפת המקום, והשלים את תהליך קליטתם בשתי הבהרות, בלי שהרגיש בסתירה שבינן לבין מעשיו הקודמים: "נוילנד היא מרחב חופשי מכעס ומאלימות" ו"אתם מוזמנים להסתובב במרחב שלנו בחופשיות".

עד מהרה התברר לענבר ולדורי שכדי לקבל הסברים מוסמכים יותר על המקום, מטרותיו וסדריו, עליהם להאזין גם לדבריה של שרה, הדמות היחידה שנשמעה רציונלית במקום וכנראה גם היחידה המצליחה להשתלט על אוסף התמהונים והמסוממים המתגוררים בו. "נוילנד" מוגדרת כ"מרחב קהילתי טיפולי" - הסבירה להם שרה - כי "ההנחה של החוזה ...היא שהחיים במדינת המקור, בישראל, הם טראומה מתמשכת. וכל מי שמגיע ממנה פצוע במידה כזאת או אחרת". ולכן מציעים ב"נוילנד" לתרמילאים מישראל "אורח חיים אחר לגמרי מזה שקיימנו במדינת המקור", ומרפאים את נפשם הפגועה "גם על-ידי טקסים מיוחדים שמתקיימים כל יום חמישי באוהל ההתכנסות". על הניסיון המופגן של דורי ללעוג לדמיון, המשתמע מהסבריה, בין אורח החיים ב"נוילנד" ובין דגם הקיבוץ, הגיבה שרה בסבלנות: "הקיבוצים הם נחלת העבר, ואנחנו עם הפנים לעתיד ...בכלל, אנחנו מנסים לממש כאן, בתנאי חממה, כמה מהעקרונות שהרצל התווה ושמדינת המקור סטתה מהם" (452-450).

ולבסוף מעפיל הפרק למעמד המאכזב מכולם - הפגישה של דורי עם אביו, שבה הוא וענבר שומעים את ההסבר על מטרותיה של "נוילנד" בשלישית. מני מתחיל את ההסבר בסיכום מאוד לא מחמיא, שלא לומר: קטלני, על "מדינת המקור", ישראל: "המטרה המקורית בהקמת ישראל הייתה לקבץ את היהודים מהגולה למקום שבו לא ירדפו אותם", אך התברר שלא רק שלא הגשימה את המטרה, אלא כל מי שמתגורר בה מפתח "טראומה מתמשכת" ויוצא ממנה "פצוע במידה כזאת או אחרת". ולכן, מבהיר מני לדורי, "נוילנד" היא "תזכורת לאתונה שמדינת היהודים הייתה אמורה להיות, אם לא הייתה הופכת לספרטה" (488). ומשום שנכשל הניסיון הראשון, זה שנעשה על-פי "אלטנוילנד", ו"מדינת היהודים" הפכה לספרטה במקום להיות אתונה, יש להציע דגם חדש למדינת העם היהודי, זה שהוא, מני, הוגה אותו ב"נוילנד" כל יום (עד שעה ארבע ותחת השפעת סמים).

ומשלושה נימוקים, מוסיף מני, אי-אפשר לחזות את הדגם החדש בתחומה של מדינת ישראל, אלא עדיף לעשות זאת דווקא באחת החוות הכושלות של הברון הירש בארגנטינה. הראשונה - משום שבמדינת המקור היו קמים מיד מתנגדים להצעה. השנייה - משום שקהל היעד של הדגם החדש הם "הצעירים האלה שמטיילים בדרום אמריקה" אשר "נמצאים בדיוק ברגע הנכון בחייהם בשביל להמר על משהו חדש". והשלישית - משום שהיום כבר ברור, כי לאמיתו של דבר "ההתיישבות של הברון הירש בארגנטינה, שנכשלה בהתחלה, הפכה בשנות השלושים לראש גשר שקלט את כל יהודי אירופה שהיו חכמים לברוח בזמן. שזה בדיוק מה שהברון הירש תיכנן" (487). הנימוק השלישי רומז - אבל חייבים להודות: רק רומז - כי נוכח הסכנות הקיומיות שבהם נתונים היהודים במדינתם במזרח התיכון, אין לפסול גם הכנת אלטרנטיבה בשביל העם היהודי מחוץ למזרח התיכון ...

ארומה רעיונית רעילה

אף שנבו עמעם את האפשרות הזו ב"דף המידע לאורח", הותיר בנזיד הרעיוני שלו ארומה חריפה למדי ממנה. אחרי הפירוט של "ערכי הליבה" (אי-אלימות, שוויון, נתינה, פתיחות ונאורות), המנוסחים בניסוח פוזיטיבי, נוספו בסיומו של הדף שתי תוספות בניסוח נגטיבי. הראשונה - "'נוילנד' לא הוקמה כדי להוות תחליף ל'אלטנוילנד'", אלא "להיות 'מדינת צללים' בזעיר אנפין, שתזכיר למדינת ישראל מה הייתה צריכה להיות. ומה היא יכולה להיות". והתוספת השנייה - "'נוילנד' איננה אוטופיה". האומנם? הן ב"נוילנד" מצמידים למני את התואר "חוזה", דואגים שלא להפריע לו להתמסר לעיסוקו "להיות חוזה" ומצפים שישלים "חזון" שונה מחזונו של הרצל - חזון ש"פניו אל העתיד".

יתר על כן: ארומה רעיונית זו, המצביעה על "נוילנד" כעל תחליף למדינת המקור, שנכשלה משום שהעדיפה את "ציון", הממוקמת במרחב שהוא מהמסוכנים בעולם, נודפת גם מהנוסח המתוקן של "התקווה" שנוהגים לשיר ב"נוילנד". מני פלג החליף בהימנון את השורה "עין לציון צופיה" בשורה "עין לחלד צופיה". המשמעות היחידה שאפשר לתת להחלפה זו היא, כי העתיד - לפי "המשנה" שמציג נבו ברומן הזה - אינו בריכוז העם בציון, אלא בפיזורו מחדש בחלד, או במילים אחרות: יהודים הכינו עצמכם לחדש את הנדודים ולחזור לגלות. מדוע נדמה לי, שבכל האֲמָנוֹת של האירגונים הפלשתינים משתעשעים זה מכבר עם הפתרון הזה ל"סכסוך"? וכדי שתקוותם תתממש, יש רק לדאוג כי האיש היושב ב"נוילנד" - אביו של דורי - לא יופרע בתכנון העתיד הזה ליהודי מדינת ישראל.

קורא שטרם קלט עד כה, כי הטיעון שמעלה אשכול נבו ברומן "נוילנד" הוא במהותו פוסט-ציוני, כדאי שיקשיב לדברי ההסבר של שרה: אף שמדינת ישראל נכשלה במאמציה להגשים את חזונו של הרצל, היא מתעקשת לדבוק ב"אלטנוילנד", כאילו לא "חלפו יותר ממאה שנה מאז שהספר של הרצל נכתב" וכאילו לא "חייבים לעשות התאמות" (452). וזהו עיקר עיסוקו של מייסד "נוילנד" - לחשוב על העתיד ולהציע חזון מעודכן במקום זה שהתיישן.

הסבר זה מפיה של שרה מצדיק את ההבהרה, כי נבו מפרש באופן שגוי את השם שבחר הרצל לספרו האוטופי "אלטנוילנד". בעוד שהרצל התכוון למולדת הקדומה של עם היהודי ("אלט"), האמורה לחזור ולהיות לו מולדת מחדש ("נוי") על-ידי הקמתה של מדינה ליהודים בארץ ישראל וכינוסם של היהודים בה מפיזורם בעולם, מבאר נבו את השם "אלטנוילנד" באופן המילולי הבא - הציונות נוסח הרצל היא החזון המיושן ("אלט"), אשר צריך להחליפו בחזון ש"פניו אל העתיד" ("נוי"). טיעון זה מתבסס על קביעתן של כל הדמויות - גם "הריאליסטיות" (מסוגם של פימה, מני, חנה וכדומה) וגם "הדמיוניות" ("היהודי הנודד" ו"ניסה") - כי מדינת ישראל נכשלה, מסקנה המוכחת מהמלחמות והטראומות שהן משאירות בנפשם של הישראלים, והישראלים נוטים להציל את עצמם ממה שצפוי להם בתחומה על-ידי חידוש נטייתם היהודית הנושנה - לצאת לנדודים אל מקומות רגועים ובטוחים יותר.

המשמרת הדיסטופית

דורי הוא היחיד שלא התפעל ממטרותיה של "נוילנד", אלא כפר בנחיצותה וגם הטיל ספק בהתאמתו של אביו לחזות לעם היהודי את העתיד הנחוץ לו. הוא גם היחיד אשר גילה מודעות לכך שאביו פועל בהשפעת סמים. בכל הזדמנות ניסה לברר את טיבם ואת היקף השימוש בהם במקום. בראייתו המפוכחת הבין כי המקום לא רק נראה כמחנה צופי - מתקן זמני המותאם לתרמילאים האמורים לשהות בו תקופה קצרה באווירה היפית - אלא שגם הוקם ברוחו של המייסד, המכהן במקום כגורו לצעירים שרוטי-הנפש המגיעים אליו, ואשר עיקר תפקידו הוא לממן את קיום המקום בתמורה לזכות המוקנית רק לו - להסתגר במבנה האבן היחיד הקיים בחווה, להיות בלתי מופרע עד לשעה ארבע ולעסוק שם, כשהוא תחת השפעת סמים, בתפקידו היחיד במקום - להיות חוזה ו"לחשוב על העתיד" (446). לעומתו, ענבר התאהבה מיד במקום (ובעיקר בבית החווה הישן המזכיר מאוד את הבית ביער הרצל ליד חולדה), התיידדה עם אחדים מ"אזרחיו" ואף שקלה להצטרף אליהם לתקופה מוגבלת.

אך בשלב הזה אין כמעט חשיבות למחלוקת זו שנחשפה באקראי בין גיבורי עלילת האהבה, כי כבר הרבה קודם לכן התברר, שנבו היה כה להוט להציג את "נוילנד" האלגורית שלו, שלא חס עליה והיה נכון להקריב אותה למען העלילה הביקורתית על המדינה. להיטות כזו גילה נבו גם בשני הרומנים הקודמים שלו, אשר גם בהם משך את העלילות (יחסי בנים והורים בראשון, והתפוגגות החבֵרוּת מתקופת הנעורים בשני) מעיקרו של סיפור המעשה אל האקטואליה, כדי שיוכל לבטא את השקפתו על "המצב". בכך משקף נבו, זו הפעם השלישית במדף כתיבתו, את ההנחה שנפוצה בקרב סופרים צעירים, כי הכתיבה על "המצב" - אם רק תהיה מוקצנת ופרובוקטיבית מספיק - תמקד תשומת לב לכתיבתם ותצרף אותם מהר יותר לחבורת הכותבים המצליחים מבין הוותיקים הפועלים בספרות הישראלית (עוז, יהושע, גרוסמן ושלו).

אף שב"דף לאורח" הוזהר הקורא שלא לראות ב"נוילנד" אוטופיה, מעידים כל הסימנים שנבו דווקא התכוון לצייר אותה באור אוטופי, אלא שהוא נכשל בכך. וגם אם כל דמויותיו חוזרות על המנטרה שמדינת ישראל נכשלה, אי-אפשר שלא לגחך לדלות הדמיון שבעזרתו צייר את "נוילנד", על מתקניה הצופיים וסדריה התנועתיים. מה גם שבניגוד להספד שמשמיעים גיבוריו של נבו על "מדינת המקור", משגשגת המדינה המוספדת בכל תחום מתחומי החיים. ולא רק שהיא מתכוונת להמשיך לפעול גם בעתיד על-פי חזונו של הרצל ולכנס בהדרגה בציון את כל העם היהודי מפיזורו בארצות העולם, אלא שרשמה לזכותה הצלחה מוכחת בהגשמת מטרה זו.

בפרק הזמן הקצר יחסית שהיא קיימת, כינסה ושיקמה מדינת ישראל קהילות יהודיות שלמות שהיו נתונות במצוקה קיומית בארצן: ניצולי השואה בסיום מלחמת העולם השנייה, היהודים הנרדפים במדינות ערב בשנות ה-50 של המאה הקודמת, היהודים מרוסיה והיהודים מאתיופיה בעשורים המאוחרים של המאה ה-20. ובעודה שוקדת על גאולת יהודים מהגלות, היא גם הדפה בהצלחה את התנכלותו של תאגיד פאן-ערבי גדול ממדים ורב-כוח, המנסה להגשים בשם הפלשתינים את חזונו על מרחב ערבי רצוף ומטוהר מיהודים מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי, ולכן מכשיל במשך כל שנות קיומה של ישראל את סיום "הסכסוך", בתקווה שיצליח לייסד מדינה ערבית נוספת בין הירדן לים התיכון במקום מדינת היהודים הזעירה.

ולפיכך אי-אפשר להימנע מהגדרת העלילה הביקורתית ברומן האוטופי-אלגורי "נוילנד" כדיסטופיה המכוונת נגד הצלחתה יוצאת הדופן של מדינת ישראל בין מדינות העולם, ברוח הנטייה הפסימית-דפיטיסטית (המתבטאת לפעמים גם בלבוש הדוניסטי-אסקפיסטי מוחצן), הנפוצה ביצירותיהם של סופרי השאננות לציון מכל המשמרות, אך בולטת כקו רעיוני מאפיין גם בכתיבתם של מרבית הסופרים שנוספו לספרות הישראלית בעשור הראשון של המאה ה- 21 - סופרי המשמרת החמישית.

ולמען הקיצור, אחזור על האיפיון של משמרת זו המנוסח בספרי "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010):

"סופריה חוו את מלחמת המפרץ (1991) ואת יציאת צה"ל מלבנון (2000), אחרי שהות בדרומה בשמונה-עשרה השנים שחלפו מאז 'מבצע שלום הגליל'. כמו-כן: את רצח יצחק רבין (1995), את האינתיפאדה השנייה ('אינתיפאדת אל-אקצה', 2005-2000), את 'ההינתקות' (פינוי הישובים של 'גוש קטיף' מרצועת עזה וארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, 2005), את מלחמת לבנון השנייה (2006) ואת מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה (2009).
סופרי המשמרת הזו מגלים נכונות להתמודד מחדש עם נושאי 'המצב הישראלי', אך באמצעות תיאור מוקצן ודמיוני, הממחיש מציאות אלימה וקטסטרופלית, כדי למצוא בעזרת ההמחשה הזו תשובות מפוכחות למצוקות 'המצב הישראלי'. ולכן צפוי שסופרי המשמרת הזו יניבו בעיקר יצירות עתידניות-פנטסטיות. וליתר דיוק: קומץ אוטופיות והרבה דיסטופיות. ועל כן ירוויחו ביושר את הכינוי 'הגל הדיסטופי', שאני מציע כאן לראשונה לכנות בו את המשמרת שלהם".