חוק החרם הטריף אותם. "יום שחור לדמוקרטיה" כתב
אמנון רובינשטיין במעריב (12.7.11). ב"
וואלה!", קראנו את הכותרת: "חוק החרם - צעד בדרך לגיהינום". יום קודם, באותו אתר, פרסם חתן פרס ישראל פרופסור גבי סולומון את דעתו, לפיה חוק החרם הוא "פגיעה אנושה בצלם המדינה". אפשר להוסיף עוד הרבה ציטוטים, כולם מעידים על פאניקה מזויפת של שונאים. הרוח הכללית:
חופש הביטוי בסכנה, הדמוקרטיה בסכנה, הפשיזם כבר כאן... המקארתיזם כנ"ל...
מנקודת מבט אובייקטיבית יש כאן שתי דעות מנוגדות. מדובר בסיטואציה נפוצה שבה המחלוקת מונחת על שולחנה של הוד מעלתה הדמוקרטיה, וזו פוסקת: לכו להצביע!
אין להם לשוחרי הדמוקרטיה מהשמאל, סיוט יותר גדול מהליכה לקלפי או מהצבעה שבה הרוב קובע. השמאל המידלדל איבד את האמונה בשובו לשלטון. אילו האמינו, היו מתנסחים באופן מתון, תוך הבטחה שהחוק יבוטל אם וכאשר.
הכל זה שנאה ל
מתנחלים.
השנאה למתחלים נחשבת. מותגית. שווה וחשוב להשקיע בה ולטפח אותה. היא תעודת השיוך של השמאלני. היא מקור גאווה והנאה שלו. בפרפראזה ידועה לאמירה אחרת ניתן לומר שהשמאלני אומר לעצמו: אני שונא - משמע אני קיים. אני לא ממציא את זה. הפרופ' דליה מור חקרה את הנושא והגיעה לתוצאה מהבהבת - השמאל שונא מתנחלים יותר מאשר הוא שונא ערבים.
חוק החרם לא מאיים על הדמוקרטיה. אין כאן פשיזם ולא מקארתיזם. החרדה לדמותה הדמוקרטית של המדינה היא זיוף. תסתכלו על הפרצופים ותראו: אלה אותם אנשים שהריעו לרודן מושחת שהשליך תוצאות קלפי לפח. עקירת השנואים הייתה כל-כך עוצמתית, שהמחיר (ריסוק המתונים הפלשתינים, הפיכת עזה לחמאסטן, הפיכת חייהם של תושבי הדרום לגיהינום, עופרת-יצוקה, ו...הרחקת השלום) היה שווה. רוצים עוד.
השמאל השונא מפרפר פוליטית. מאז רצח רבין, בכירי המחנה בטוחים שחשבון נפש רשום בטאבו ע"ש הימין. מהסיבה הזו, אסור להם לעשות חשבון נפש. רק אחרי שהשמאל יתפוגג לגמרי יבינו: השנאה לאחים הייתה אחת הסיבות שהבוחר החליט - השונאים הביתה!
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
