חיילים לא רוצים מלחמות, אך אף חייל טוב לא יפספס מלחמה, לא יתבטל ממלאכה בזמן מלחמה. שופט פלילי שונא פשע, שופט פלילי מתעב רוצחים, שופט פלילי יעשה ככל יכולתו לצמצם את הפשיעה, אך הוא לא יפספס משפט רצח, שופט פלילי נועד לשפוט עבירות פליליות. הצבא לא ירשה אף פעם למשטרה להילחם נגד האויב, השופטים הפליליים לעולם לא יסכימו שבג"צ ייכנס בנעליהם.
אז בואו נקרא קצת על תפקידי בית הדין הארצי לעבודה (כמתואר באתר האינטרנט של מערכת בתי המשפט):
"בד בבד, ניצבת איתן, התשתית עליה הוקמו בתי הדין לעבודה, של 'שפיטה במקום שביתה' כהגדרתו של שר העבודה יגאל אלון. רוח זו מגלמת את אופיים המיוחד של בתי הדין לעבודה, בהיותם פלטפורמה חברתית מוסכמת ומקובלת על המתדיינים הפרטיים, כמו גם על השותפים למשפט הקיבוצי...
"...בית הדין לעבודה ממלא תפקיד מרכזי וחשוב ביישוב סכסוכים קיבוציים, תוך סיוע לשותפים ליחסי העבודה להגיע לנתיב הידברות, גישור פערים ומשא-ומתן, ובדרך של פסיקה המיישמת, הלכה למעשה, את האיזון בין כלל האינטרסים של השותפים ליחסי העבודה והציבור. בהתאם, ועל בסיס תשתית המשפט והשפיטה לדין, עושים בתי הדין לעבודה ל"קידום הידברות במקום שביתה". במישור היחסים הקיבוציים, עדים אנו למגמות חדשות במציאות ובמשפט ההולכות ומתפתחות, לרבות אלה של התארגנות פורצת וסכסוכים המובאים לפיתחנו בין ארגוני עובדים לבין עצמם...".
"בתי הדין לעבודה מאופיינים בנגישותם למתדיינים. ככלל, ההליכים בפני בתי הדין פשוטים, יעילים ועלותם שווה לכל נפש. סדרי הדין ודיני הראיות גמישים ודינאמיים ומותאמים לסוגיות הייחודיות המובאות בפני בתי הדין לעבודה, לדיון ולהכרעה...".
מסתבר שמערכת בתי המשפט לא מאמינה כל-כך לדברים שהיא עצמה כותבת, כי מתברר שאצלנו, באגן המזרחי של הים התיכון, כל המילים היפות לעיל נכונות עד גבול מסוים, כי יש גבול בו בג"צ מתעורר יום אחד, מחליט לבלוע דיון מתוקשר למשעי לעצמו, תוך שהוא מציג לכל כי בפועל אינו סומך עוד על הגוף אשר אמור היה לטפל בסכסוך, הגוף המוכשר לטפל בסכסוך, בית הדין הארצי לעבודה.
ואיך עושים את זה? מישהו עותר איזו עתירה חלולה לבג"צ עם בקשה שראש הממשלה יוביל את פתרון הסכסוך. בית המשפט העליון
דן בעתירה החלולה הזו, והופ אין יותר בית דין ארצי לעבודה, הבכורה ניתנה לאח הגדול, ואז העיתונים מלאים בבג"צ, כולם משחרים לפתחו של בג"צ, ההוד וההדר לבג"צ – ובית הדין הארצי לעבודה מגיע כל יום לעבודה אבל שובת בפועל ממלאכה.
והמומחיות של בית הדין הארצי לעבודה מתבזבזת, והתשתית האיתנה של מערכת בתי המשפט לעבודה מתערערת, והניסיון שאמור לצבור בית הדין לא נצבר, ואין יותר פלטפורמה חברתית מקובלת, ונגישות נעלמת – והכל הכל נחרב.
אז איך מרגישה השופטת
נילי ארד, נשיאת ביד הדין הארצי לעבודה? איך את מרגישה? ואיך מרגישים השופטים, ונציגי הציבור? האם נגרם נזק? אם כן, האם ניתן להעריך את שיעורו? אם כן, מדוע אתם שותקים? אז איך מרגישה השופטת נילי ארד, נשיאת בית הדין הארצי לעבודה? איך את מרגישה?
