הקשר בין איומיו המתלהמים של
ארדואן נגד מדינת ישראל, כאילו בידו הכוח והצי הימי שלו [אשר ידוע שכמותית הוא עולה על צי מדינת ישראל] - כאילו נותן לו יתרון צבאי, לבין הפגנות ההמונים נגד ישראל במצרים ובירדן - הוא: נטייה לקיצוניות והיגררות אחר דמיון מזרחי מפותח, תוך הינתקות מהמציאות.
שלוש המדינות הללו (טורקיה, ירדן, מצרים) הן מדינות המצויות ביחסי שלום עם מדינת ישראל.
שלוש המדינות הללו נהנות כלכלית וצבאית מיחסי שלום עם מדינת ישראל, בין במישרין כטורקיה הרוכשת נשק מתוחכם וייחודי ישירות מהתעשיה הצבאית, ובין בעקיפין כמצרים וכירדן, אשר בחסות היחסים הרשמיים שלהן עם מדינת ישראל זוכות להכרה אצל מדינות המערב ולאפשרות רכישת נשק וציוד צבאי מהן - כאשר ידוע שכל אמצעי הלחימה הללו יופנו בבוא העת נגד מדינת ישראל.
שלוש המדינות הללו הן מדינות אויב מובהקות, בין שגילויי השנאה באים לידי ביטוי "מלמטה", כאילו מהעם כבירדן ובמצרים, ובין שגילויי השנאה באים לידי ביטוי "מלמעלה", דרך ההנהגה - כבטורקיה.
המדיניות המוזרה הזו של נתינת הלחי השנייה לאויב ולמכה, כניעה מנטאלית והתמסרות לאויב, התנהגות המזכירה נשים מוכות - אינה מדיניות החוץ של מדינת ישראל אלא היא פרי באושים של מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל כפי שהייתה במשך עשרות שנים, עד ובטרם הבחירות האחרונות לכנסת, שחוללו מהפך בתפישת מדיניות החוץ של מדינת ישראל בהנהגתו של שר החוץ
אביגדור ליברמן וסגנו הנמרץ
דני איילון.
טרם חל מהפך תודעתי מקביל במשרד ראש הממשלה ובעיקר במשרד הביטחון, אך צפוי שזה יתחולל בהרכב אחר של הקואליציה, ומכל מקום זהו עתידה של מדינת ישראל.
ניתוק וריחוק - הסתייגות וחשדנות כלפי מדינות אויב - לא גורמים למדינת ישראל שום בידוד בקרב אומות העולם, הא ראייה כי כיום יש למדינת ישראל בעקבות פעילות אינטנסיבית של משרד החוץ - יותר שגרירויות דיפלומטיות פעילות בתבל מאי פעם, ונרקמים כל הזמן ערוצי תקשורת חדשים עם מדינות רדומות במסגרת יחסי החוץ של מדינות אלו עם מדינת ישראל, והמדינות הללו המתעוררות לסחר פורה עם מדינת ישראל, לקשרים במישורים שונים ובעיקר לשינוי גישה כלפי מדינת ישראל.
תם עידן החלומות אותו הוביל החולם הלאומי, שר החוץ לשעבר
שמעון פרס, ונפתח עידן ההתפכחות במשרד החוץ. אלא שאצל אויבי מדינת ישראל מה שהיה הוא שיהיה, והדמיון המזרחי פורח ומוביל מהלכים מדיניים וצבאיים באזור.