גבי ללוש נולד בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1948 והגיע לעיר דימונה בגיל 13. הצטרף כחבר לתנועת בית"ר ולתנועת החרות ומשנת 1977 לאחר עליית הליכוד לשלטון, מונה לתפקידים ציבוריים שונים, וביניהם מנכ"ל חברת אפרידר לפיתוח אשקלון ומנכ"ל חברת חלמיש - חברה לשיכון, בינוי ושיקום תל אביב-יפו. בשנת 1979 נבחר לכהן כחבר מועצת עיריית דימונה מטעם הליכוד ובמקביל מילא תפקידים שונים בתנועת הליכוד, בהם חבר מרכז, חבר מזכירות וגזבר סיעת " תכלת-לבן" בהסתדרות העובדים. בשנת 1989 נבחר לראשות עיריית דימונה, וכיהן בתפקיד עד 2003.
ללוש היה בן טיפוחיו ותלמידו הפוליטי של
דוד לוי. את ללוש פגשתי בתחנות שונות בחיים. תחנות קצרות ומעטות אך מעניינות. כילד אני זוכר כיצד דיברנו - אנו הילדים, על מערכת הבחירות העירונית והרגשנו שחשוב לנו מי ייבחר. ידענו את שמות המתמודדים, את העדה של כל אחד מהם ולאיזו מפלגה הוא שייך. אז דיברו במונחים של מערך וליכוד, מפ"ם והסתדרות. ילדים בני עשר שמדברים על בחירות זה לא דבר שקורה היום הרבה.
אני זוכר אותו מתרוצץ בחגים ובעיקר ביום הכיפורים בבתי הכנסת בעיר, כדי לנסות ולכבד את כולם - ללא הבדלי עדות ונוסחים. היה מגיע לאולם התפילות של סבי יוסף בנימין שיחיה ומבקש ברכה. אני זוכר את נאומי הבחירות שלו, את ההספדים שהספיד, את היכולת שלו להגיע לכולם.
כראש עיר היה מאלו שקלטו את העלייה מרוסיה ומאתיופיה. הוא זכה לתמיכה של עדות שונות בעיר-עיר של מרוקאים והודים אלג'יראים ורומנים. ולכולם ידע לתת את היחס הראוי.
בשנת 2002 הייתי מאלו שנבחרו להדליק משואת כבוד מטעם ציבור הסטודנטים בעיר דימונה ולקבל את תעודת הכבוד מגבי ללוש. בעיות ביטחוניות הביאו אותי לטקס ההדלקה רק שנה אחרי. גבי היה מאלו שדחפו לכך שסטודנטים בני העיר דימונה ובהם אני, יזכו למלגת לימודים מלאה מהתורם וראש העיר לשעבר של דימונה גבי סבג. את המלגה קיבלנו תמורת תרומה חינוכית לעיר דימונה, בתוכנית למעורבות חברתית של אוניברסיטת בן-גוריון. אני ושכמותי יכולנו לסיים את התואר האקדמי ולהגשים חלום מבלי לוותר עליו בשל קשיים כספיים. בטקס חלוקת המלגות אמר נשיא האוניברסיטה פרופ'
אבישי ברוורמן כי "סבג הם ראשי תיבות סבא בן-גוריון". "סבא בגין" תיקן אותו ללוש וגרם לכולנו לחייך. זו אומנות לדעת לדבר עם פרופסור ועם אזרח מהשורה וששניהם יבינו אותך.
כך היה ללוש. ידע לדבר עם כולם בגובה העיניים. הוא זה שאמר את אחד המשפטים הדמוקרטיים הגדולים שצריכים לדעת פוליטיקאים- "עני או פרופסור - כולם שווים בקלפי" . את זה אמר אחרי שביקרו אותו באחת ממערכות הבחירות, על כך שאין לו תומכים "מכובדים".
בסרט
לקראת חתונה שהכנו לחבר טוב, עצרתי אותו ככה באמצע הרחוב וביקשתי שיברך את החתן שהכיר לעיני המצלמה. ללוש נעצר, חייך, הניח את הסיגריה בצד, סידר את העניבה ובירך. כדי לדבר עם ללוש לא צריך לתאם מראש ולא צריך להיות חבר של מישהו, פשוט פונים אליו. הסרט הזה לצערי, נעלם ולא אותר מאז.
במערכת הבחירות האחרונה בשנת 2003 לא הייתי מתומכיו, אך זה לא הפריע לו לחייך ולשאול לשלומי כל זמן שיכול היה. תפקידים רבים ובהם מקומות שריון לכנסת הובטחו לללוש אך הוא סירב. גם כאשר היה זה דוד לוי - רבו לפוליטיקה, שהציע לו אותם. ללוש, שגדל בליכוד, ידע לצאת נגד מדיניות הקיצוצים שלה כשהייתה בשלטון תחת פיקודם של שרון ונתניהו כשר האוצר. שניהם היו ראשי התנועה שלו, אבל זה לא הפריע לו להילחם בהם.
הרבה פוליטיקאים מצטרפים לעגלת המחאה החברתית. אפשר לקרוא על זה, בשטף הכתבות המוזמנות עם פוליטיקאים לקראת השנה החדשה. פוליטיקאים "מקומיים" מגייסים לטובתם את העיתונות המקומית שהיא סוג של עיתונות חצר שניזונה מהפרסומים שלהם, ומספרים על גבי עמוד שלם, ראיון אישי, כביכול אובייקטיבי, אודות עשייתם ותרומתם הברתית.
הרבה מדברים, אך מעטים באמת עושים למען צדק חברתי. ללוש היה מהמעטים האלו.
יהי זכרו ברוך.
רק, לכאורה, לפי שעה
