לא צונאמי ולא נעליים

מאז הפריח 'סר הביטחון' עוין ההתיישבות אהוד ברק, האחראי לפשע הגירוש וההרס במיגרון, את ההמצאה הלשונית שלו, חגג עליה השמאל הקיצוני והפיץ תסריטי אימים שנועדו להטיל מורך ומורא בלבם של הישראלים ולכפותם לסלק מדרכו של השמאל את ההנהגה הלגיטימית של ישראל או לפחות לאלצה ללכת לוויתורי-סרק נוספים על לא תמורה פלשתינית.

כך למשל כתב ארי שביט בעיתון השמאל הקיצוני חובב הפלשתינים הארץ (31.3.11): "באותו רגע [כשהאו"ם יכיר בספטמבר במדינה פלשתינית], כל דירה ישראלית בגבעה הצרפתית תיהפך לבלתי חוקית. כל בסיס צבאי בגדה המערבית יפר את הריבונות של מדינה עצמאית החברה באו"ם. הפלשתינים לא יהיו מחויבים לפירוז, לשלום, להכרה הדדית אמיתית ולפשרה טריטוריאלית. ישראל תהיה מחויבת לסיום מלא ומיידי של הכיבוש. הפער בין המצב המוצהר בשטחים לבין המצב בפועל ייצור חיכוך בלתי נמנע".

ועוד נבואת הבל באותו עיתון פוסט ציוני ממקלדתו של אותו שמאלן: "העימות ייהפך במהירות לעימות עממי. כשצה"ל יפעיל כוח נגד המפגינים הפלשתינים שיצעדו לעבר ירושלים, ישראל תוּקע. מצור מדיני מחוץ והתקוממות אזרחית מבית ילפתו את ישראל בלפיתת חנק... [נתניהו וברק] ייזכרו כמנהיגים שלא עשו מעשה ברגע האחרון שבו ניתן היה לעשות מעשה. כקברניטים אשר אף על-פי שראו את הקרחון התעקשו לשוט הישר אל תוכו". מעשים הם רצו בשמאל: התקפלות, ויתורים, כניעה, החרבת ההתיישבות, גירוש המתיישבים. הכל כדי לעצור את הצונאמי שלא היה ולא נברא.

וזוהי רק דוגמית לשטפון המלל שהוליד האין-צונאמי. בן כספית, למשל, ועימו מעריב כולו, סירבו עד לרגע האחרון להכיר בהתפוגגות הצונאמי, ואפילו בשלהי ספטמבר עדיין ציפה כספית לנחשולי הצונאמי ופירסם את ההגיג הבא: "קשה למצוא מנהיג שלא הזהיר את נתניהו ושריו מפני הצונאמי המתקרב, ללא הועיל" (11.9.11), ומאוחר יותר: "הבידוד בעולם... אינו ניתן לביטול... הספינה ממשיכה לשוט בעליזות לעבר הקרחון, והפעם במקום מוזיקה, נשמעים על הסיפון נאומים חוצבי להבות" (25.9.11).

אותו מעריב, אף שעבר לידיים חדשות ומנסה לייצר לעצמו תדמית ציונית, עדיין מוֹעֵד במידה שיש בה כדי להביך (ולהילמד בבתי-הספר לתקשורת): אפילו בגליון ראש השנה, ממש בסוף ספטמבר נטול הצונאמי, התעקשו מזל מועלם ואחיקם משה דוד, להמציא את הצונאמי, וכתבו בראיון עם ברק את משפט הבדיה המדהים: "ברק חזה בדיוק רב את הצונאמי המדיני". הלווו, דנקנר, הפכתם לבטאונו של הברון מינכהאוזן? חזרתם לימי הצ'יזבאטרון? קצת אחריות, לפחות כלפי הקוראים שעדיין נותרו לכם.

עורך הארץ אלוף בן כתב על תקן של נביא זעם: "הם ייצאו מבתיהם לחום הקיץ הירושלמי, ויצעדו במורד רחוב צאלח א דין אל חומת העיר העתיקה. חמישים פלשתינים, ואז מאה, ומאתיים, ואלף. ועשרת אלפים. צועדים וצועקים 'איסתיקלאל', עצמאות... ישראל תירה במפגינים ותהרוג בהם לעיני המצלמות מכל העולם?... העולם מתרגל בהדרגה לרעיון שפלשתין תצטרף למשפחת האומות כבר בקיץ הקרוב" (19.1.11).

"איומי שווא: צונאמי מדיני"

וכך הלאה וכך הלאה, צונאמי של מילים שאין להן סוף. מצד שני, אי-אפשר להתעלם מכך שהיו כלי תקשורת אמינים שהזהירו מראש מפני ההולכים אחר ההבל, וביניהם, עם כל הצניעות, גם טור זה, שבדיוק לפני חצי שנה, הזהיר מפני איומי הסרק המלחיצים. בערב פסח תשע"א כתבנו כאן, תחת הכותרת: 'איומי שווא: צונאמי מדיני', לגבי השמאל שהשתמש בכל האמצעים להזנת תעשיית ההפחדות שלו: "שוב מלחיץ השמאל את נתניהו, והפעם באיומי סרק על צונאמי מדיני, שנועדו לסחוט ממנו ויתורים נוספים".

ומי יודע אם לחצי הצונאמי שלא היה, הם שעמדו מאחורי אי אלו כניעות וויתורים מיותרים. הקפאה אומנם לא היתה, השבח לא-ל, אבל היה למרבה הצער פשע הגירוש האלים, הבלתי צודק והבלתי אנושי של מתיישבים, מלח הארץ, מבתים שבנו במו כספם במיגרון – מעשה שהוא סוג של כניעה לגחמות השמאל, ואין לדעת אם ראש הממשלה לא עמד מאחורי העוול הזה, כאמצעי לריצוי השמאל הקיצוני; וכמו לא די בכך, מרחפים עדיין איומי החרבה על ישובים נוספים כמו גבעת אסף שבבנימין, גבעת האולפנא בבית אל ועוד.

ערב יום הכיפורים תשע"ב, לאחר שהצונאמי שלא היה הוכיח שמדובר לכל היותר בנסיונות סחיטה באיומי שווא, יש לייחל, שתשע"ב, שהחלה זה עתה את צעדיה הראשונים, שזו תהיה שנת עמידה בצורה, מול הנסיונות הבלתי נלאים של אלה שלא נבחרו לשלטון, לכפות באמצעות דחלילי מילים את מדיניותם הכושלת, על העם שהושיבם על ספסלי האופוזיציה. ונסלח לכל עדת בני ישראל. גמר חתימה טובה.