שבוע של טילים אמור היה לשנות את כיוון ההתעניינות במזרח התיכון מחומס לעזה, מסוריה לישראל, מאסד ל
נתניהו. זו הייתה תוכניתם של אירן ועושי דבריה הלא רבים ברצועת עזה. אבל זה לא צלח, וכרגיל, הסיבה היא הסוציולוגיה המזרח תיכונית.
לא ניתן להגזים בהדגשת מעמדו הדומיננטי של המרכיב השבטי בתרבות המזרח התיכון, והתפקיד החשוב שיש למסגרות ההתייחסות המסורתיות - אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות - בחיי הפרט והקבוצה. כמו-כן גם יש להמעיט מערכן ומהשפעתן של אידיאולוגיות זרות שיובאו מאירופה, מקומוניזם ועד דמוקרטיה, מנציונליזם ועד ליברליזם, שנכשלו כולן בעיצוב התרבות של המרחב הציבורי המזרח תיכוני. הדיקטטורה היא ביטוייו המעשי של כישלון כל האידיאולוגיות הללו.
בשטח נותר האדם עם משפחתו - המשפחה המורחבת, החמולה והשבט - בלבד. כמו בימים עברו, זהו הגורם היחיד המתפקד, המסוגל להעניק לפרט הגדרה עצמית, תחושת שייכות, פרנסה, הגנה וביטחון.
אחת מאבני היסוד של תרבות השבט היא העוינות השוררת בינה ובין המדינה המודרנית, זו שנכפתה על השבט על-ידי הקולוניאליזם הזר וגרורותיו המקומיות. מאז שנוסדה, מנסה המדינה לכפות על הפרט ועל השבט את עצמה, סמליה, ערכיה, חוקיה ומנהיגותה, ולנטוע אותם בלבבות תושביה במקום נאמנותם לשבט, לסמליו, לערכיו, למנהיגותו ולחוקיו. אומנם בחברות ערביות שעברו התפרקות והפכו לאינדיבידואליסטיות יותר, כמו מצרים ותוניסיה, המדינה אכן מצליחה לתפוס את מקום הנאמנות לשבט. אך במרבית מדינות ערב האחרות, המדינה נאלצת לוותר על חלק מריבונותה ולקבל את קיומו של השבט על חשבונה. כדי לא להתעמת עם השבט, המדינה מגיעה עמו להבנות ולפשרות, ומנסה להרגיע אותו.
הג'יהאד האיסלאמי: חמאס - "משמר הגבול הישראלי"
גם ברצועת עזה, שהיא חלק מהעולם הערבי, תרבות השבט שלה חיה ובועטת. מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007, הוא הופך מכנופיה ג'יהאדיסטית לארגון שלטוני שיש לו מדינה, ממשלה, מועצה מייעצת, מערכת משפט, משטרה, צבא וגופי כלכלה. כך הפך חמאס למדינה ערבית סטנדרטית, המנסה להשליט את האג'נדה שלה על השבטים והחמולות המתגוררות ברצועה. מדינת חמאס בנויה על האינטרס של הקבוצה המנהיגה אותה, ולכן היא נמצאת בעימות מתמיד עם השבטים והחמולות וחייבת להגיע איתם להסדרים.
התנועות הקטנות - הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית, חטיבות המנצח צלאח א-דין, צבא האומה, צבא האיסלאם ועוד - מתפקדות כמו שבט המאתגר את השלטון של המדינה הנמצא בידי חמאס. הן עושות לחמאס היום את מה שחמאס עשה לאש"ף לפני 20 שנה, כאשר אש"ף היה השלטון. השחיתות שפשתה בקרב האחראים בחמאס מגבירים את קולות הארגונים הקטנים נגדו.
את הארגונים הללו מעודדת העובדה שחמאס הִישעה את הג'יהאד נגד ישראל, והוא מנסה להגיע עמה לרגיעה. חמאס לא הפך לתנועה ציונית, לא שינה את אמנתו ולא את יעדו היחיד: חיסול ישראל וסיום כיבושן של יפו ועכו, ולא רק של חברון ושכם. אלא שבשלב ההיסטורי הנוכחי היא הישעתה את המאבק נגד ישראל, על-מנת להקים מדינה שבבוא היום תהיה הבסיס למלחמה להשמדת ישראל. הארגונים הקטנים אינם מקבלים השעיה זו של הג'יהאד ומכנים את חמאס בשמות גנאי כמו "משמר הגבול הישראלי", ו"צבא דרום לבנון".
מעשית, חמאס מסוגל לחסל את הארגונים הללו, כפי שהתמודד באוגוסט 2008 עם "צבא האיסלאם" של חמולת דוע'מוש, וכפי שחיסל בדם קר באוגוסט 2009 את "אמירות ירושלים האיסלאמית" של שייח' עבד אללטיף מוסא, את נשיו וילדיו ו-24 מנאמניו במסגד "אבן תימיה" ברפיח. כיום, ב-2012, חמאס נמנע מלהשליט את עצמו על הארגונים בכוח הנשק, כדי לא להפוך ל"משמר הגבול הישראלי", ומעדיף להגיע איתם להבנות, להתפשר עמם ולהרגיעם.
לעומת זאת אירן, המעוניינת לראות בחזית עזה אש קבועה, העבירה את תמיכתה מחמאס לארגונים המערערים על ההגמוניה של חמאס ברצועה. בימים אלו ממש, כשהעולם מרוכז בטבח האזרחים המתרחש בחומס שבסוריה, ומתחילים להישמע קולות בדבר התערבות צבאית, אירן מעודדת את הארגונים הסרים למשמעתה ללבות את האש בעזה. חיסול קייסי, מפקד "ועדות ההתנגדות העממית", היה התירוץ להבערת הזירה העזתית.
נחישותו של צה"ל, הצלחתו לחסל חוליות של יורי טילים, ההצלחה המבצעית הגדולה של "כיפת ברזל" והעובדה שלא נפגעו אזרחים רבים, סייעה לחמאס להישאר בצד מבלי להתערב בלחימה, ולהרגיע, עד הפעם הבאה, את הארגונים. אלה מלקקים את פצעיהם, מסיקים מסקנות מבצעיות, מקללים את חמאס וממתינים להזדמנות הבאה לערער על שלטון המדינה, כמו כל שבט מזרח תיכוני רגיל. מדינת חמאס תצטרך למצוא את דרכה בין פטיש ההאשמה שהפכה למשת"פית של ישראל, ובין סדן רצונה לבנות מדינה ערבית סטנדרטית, עם חיים סבירים לבני עזה וחיי מותרות לאחראים המושחתים של חמאס.
אַל לישראל להתערב במבנה החברה העזתית ולהנדס מחדש את מפת השבטים והאינטרסים שבה. מדינת חמאס - על כל הבעייתיות הטרוריסטית והג'יהאדיסטית שבה - משרתת את האינטרס הישראלי, שכן היא מפרקת את החלום הפלשתיני לרסיסים. היא גם מוכיחה לישראלים השקועים בחלום השלום, כי מה שקורה בעזה עלול להתרחש שוב, ובצורה נרחבת ומסוכנת יותר, ביהודה ושומרון, אם ישראל תעביר את השטח לשליטת התרבות המזרח תיכונית. רבות מערי המרכז מצויות בטווח הירי של הפצמ"רים, הקסאמים והטילים מגבעות יו"ש, ולכן על ישראל למצוא פתרון שישחרר אותנו ממרבית האוכלוסיה הערבית ביו"ש, אבל ישאיר אותנו במרחב הכפרי.
תוכנית שמונה המדינות המבוססות על שבטי הערים הערביות ביו"ש היא הפתרון היחיד הנשען על הסוציולוגיה המזרח תיכונית, ויעניק לישראל ביטחון. אומנם לא ביטחון מוחלט, כי כזה אינו בנמצא במזרח התיכון, אך ביטחון יחסי, שיש לתחזקו מדי פעם.
במזרח התיכון, שלום הוא נחלת השבט הבלתי מנוצח בלבד. רק אותו עוזבים השבטים האחרים במנוחה.
