"כיפת-הברזל" עושה סדר בשמים, אבל מניין לוקחים ראש-ברזל לעשות סדר בתסבוכת הפוליטית-מדינית-צבאית של רצועת עזה?
הנה התבשרנו, שרקטות אויב נחתו על מעבר כרם שלום, ובמי פגעו? במשאיות שהובילו אספקה מישראל לעזה - בתוך האש. תוסיפו על כך את המים והחשמל שישראל מזרימה לרצועה, את העזרה ההומניטרית-רפואית שהיא מגישה להם דרך מעבר ארז, את כספי המכס והמע"מ שהיא גובה בעבורם בנמל אשדוד, את המשכורות לרבבות פקידי שלטון החמאס המשולמות מתוך קופת רמאללה ועוברות את ישראל, את התוצרת החקלאית שישראל משנעת להם ליצוא - ותארו לעצמכם, שכל זה מתנהל בעוד הקטיושות עפות, חיל האוויר מפציץ וכל דרום הארץ משותק.
אומרים, שכאשר רועמים התותחים שותקות המוזות. "המוזות" האלה ממשיכות לשיר, כאלו כלום לא קרה.
היש הגיון בשיגעון?
נסו להבין עוד סתירה אחת. ישראל מסרבת לקיים כל מגע עם ארגון טרור והחמאס מסווג אצלנו ובכל העולם החופשי חד-משמעית כארגון טרור. אם כן, כיצד ייתכנו כל היחסים האלה ואיך מושגות כל "ההבנות השקטות" שמדברים עליהן כדבר שבשגרה, ללא סוג כל הידברות, ישירה או עקיפה?
ועוד תמיהה: "
עופרת יצוקה" הייתה מלחמה של ממש, שבה ישראל הכתה את החמאס. אם כן, מדוע לא חיסלה אותו? ומדוע דווקא מתוך "מחנה השלום" בוקעים קולות לוחמניים, "כוחניים" רחמנא ליצלן, בזכות חיסול החמאס? מה קרה להם? האם חזרו בתשובה, ח'ו?
לא בדיוק. ודווקא יש הגיון בשיגעון.
תארו לכם את צה"ל משמיד את החמאס ומשתלט על הרצועה. האם אולמרט - ואפילו נתניהו - היו נשארים שם? אין סיכוי. כל
ממשלה, שמאל וימין, הייתה מעבירה את הרצועה בשלמותה לידי אבו-מאזן, כלומר לאש"ף-פת"ח.
ועכשיו, הבה נדמיין לנו את התוצאות, ובראש וראשונה את המחשבה הבלתי נסבלת שחיילינו היו נלחמים, וחלילה נפגעים, כדי להחליף את החמאס בפת"ח וכדי לשים קץ לפילוג הפנימי בין הפלשתינים, בקיצור - להחזיר את האחדות למחנה האויב.
האם זה מה שחסר לנו?
איחוד של יו"ש ועזה היה ממיט עלינו גם את אסון פתיחת פרוזדור פלשתיני בתוך הנגב, שהיה חוצה אותו לשניים. צונאמי דמוגרפי הרסני היה נשפך מן הרצועה אל תוך יהודה ושומרון, ועד לשערי ירושלים וגוש דן היה מגיע.
זאת ועוד: איחוד "הגדה" עם הרצועה היה שומט מידינו שני קלפים מנצחים. את הטענה, שכל עוד יש שתי "פלשתינות" אין עם מי לגמור הסכם ואין מי שיתחייב כלפינו, ואת הטענה שחבירה של הרשות הפלשתינית עם עזה חמאסית - למשל, הכנסת החמאס לתוך אש"ף ו/או לממשלה משותפת עם הפת"ח - כמוה כהתחברות לארגון טרור והיא פוסלת את הפת"ח מלהיות פרטנר למו"מ.
בנפול הטענות האלה, כלומר - כשהפלשתינים יהיו מאוחדים, דרכם אל המדינה שהיא אסון לישראל תהיה סלולה. וזה מביא אותנו הישר אל הסיבה, מדוע אנשי השלום נעשו לפתע "מחרחרי מלחמה": מפני שניצחון צבאי ישראלי שיסתיים במיגור החמאס, יגשים להם את פסגת חלומותיהם - פלשתין עצמאית! מן הצד השני, בעולם שפוי מעדיפים תמיד אויב מפולג על אויב מאוחד. באידיש, למשל, אדם מאחל לשונאו שייפלו לו כל השיניים, חוץ מאחת - שתישאר בשביל כאב שיניים.
אומרים, שאולמרט לחץ להמשיך את "עופרת יצוקה" עד לחיסולו של החמאס. בידענו את השקפתו השמאלנית, הגישה הזאת מובנת.
מתחת לפני השטח מסתתרת כאן מחלוקת עמוקה בין שמאל לימין בהערכת טיבו של הפת"ח, הארגון השולט באש"ף וברשות הפלשתינית ברמאללה. השמאל רואה בפת"ח פלשתינים מתונים ופרטנרים לשלום, ובניגוד לו הימין אינו רואה כל הבדל בין השניים: שניהם אויבים מרים ומטרת שניהם היא חיסול המדינה היהודית.
כל המחלוקת ביניהם היא טקטית בלבד. אלה מנסים להשמיד אותנו בכוח ואלה - במוח: במתק שפתיים, בזמירות שלום ובניסוחים מפתים. בין שניים אלה, אדם סביר היה מעדיף תמיד את האויב הגלוי, זה שמפניו קל יותר להתגונן ואותו קשה יותר לסוחרי האשליות למכור לעם כאלו הוא התקווה הלבנה של השלום. ואם אכן שניהם אינם אלא פנים שונות של אותו האויב - טוב מאד שיכו זה את זה !
על כן, אין שיגעון ויש הגיון בהמשך קיומו של החמאס מול הפת"ח. עם זאת, הואיל ומדובר באויב פנאטי ומסוכן, מצווים אנחנו כלפיו על ערנות ביטחונית בלתי פוסקת, ביחד עם ענישה קשה על כל התפרצות טרוריסטית.
כל הטעמים האלה מובילים בהכרח גם אל המסקנה, שאין מקום לפעולה קרקעית אלא כברירה אחרונה. וגם אם יגיעו הדברים לכדי כיבוש הרצועה, אסור למוסרה לידי הפת"ח, ואין לסגת מציר פילדלפי ומשטחי ההתיישבות היהודית לשעבר, אשר הוקמו ומוקמו על-פי תכנון אסטרטגי מרחיק ראות שצדקתו הוכחה הלכה למעשה, לצערנו בדיעבד ובדרך השלילה.
לא נוכל לסיים רשימה זו מבלי להצדיע לאנשי השב"כ, למפעילי כיפות הברזל והמזל"טים, לטייסים ולחיילי השריון והחי"ר וגם למיליון תושבי הדרום, הנאלצים לספוג עכשיו את התוצאות המרות של גירוש היהודים בתשעה באב לפני 7 שנים, מן הרצועה ומצפון השומרון.
