אני זוכר שהתוודעתי לראשונה אליו, כשהשתתפתי באופן פעיל בטקס הכתרתו ל"ראשון לציון"
הרב הראשי הספרדי. באותה שנה נבחר בו-זמנית הרב הראשי האשכנזי הרב אברהם שפירא. טקס ההכתרה של הרב הספרדי נעשה לפי המסורת, בבית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בא' בניסן, פתיחת השנה העברית לפי הלוח העברי הקדום. מאז ששבו אלינו נכסי העבר ב-1967 וביהכ"נ ריב"ז שוקם, חודשה גם המסורת של טקסי הכתרה בביכ"נ זה. וכך בא' בניסן תשמ"ג נערך טקס הכתרה, וגובש נוהל, שזקן המקובלים הרב יצחק כדורי יכתיר את הרב הראשי החדש ויעטה עליו את הגלימה המסורתית של "החכם באשי" שרווחה בתקופת האימפריה העות'מנית. צריך לזכור שבתקופה זו (לאורך ארבע מאות שנים: 1917-1516) היה רק רב ראשי אחד לקהילות היהודים, שקיבל את התואר "חכם באשי- ראשון לציון", והיה תמיד נבחר מקרב היהדות הספרדית.
טקס ההכתרה של הרב אליהו ל"ראשון לציון" באותה שנה שבה הוכתר
הרב מרדכי אליהו לרב ראשי, קמה תנועת חיב"ה (חוג יהדות בבל המתחדשת), שמייסדיה היו חכם סילמן דויד ששון ז"ל (בעל אוסף כתבי יד ששון), ו
אליהו גבאי (לימים ח"כ מטעם המפד"ל בשתי קדנציות). אליהו גבאי אמור היה להביא את הרב כדורי מביתו בשכונת הבוכָרים. באותה תקופה, אחי התאום הרצל ואני, ערכנו את הביטאון של חיב"ה, שנקרא "חיבה יתרה". הרב אליהו היה מקורב לחוגים של יהודי בבל, שביקשו ליצור אז חוג חברתי של מפגשים בשבתות עיון וביטאון משותף. הוא תמך אז בפעילות של חיב"ה וגם השתתף בחלק מאירועיה. אליהו גבאי הציע לי להצטרף לרכבו ולהשתתף בהבאת הרב כדורי לטקס. כך זכיתי להיות במעמד היסטורי זה, שהרב כדורי נכנס למכונית ליד מושב הנהג. ישבתי במושב האחורי ולידי היה שמואל יצחקי, תושב הרובע היהודי, ששימש בצד הארגוני של תנועת חיב"ה. לאורך הדרך לכיוון הרובע היהודי זיהו אנשים את הרב כדורי במושב הקדמי ועטו על המכונית לבקש את ברכתו והוא נופף להם לשלום.
הטקס של הכתרת הרב מרדכי אליהו היה מרשים ומרגש, והתברר עד כמה נכון הפתגם "כבוד אדם מלבושו". מיד כשעטו עליו את הגלימה הססגונית שכיסתה על החליפה השחורה שלבש, ומיד כשהונח על ראשו כובע הראשון לציון, פרץ כל הקהל בשאגות שמחה. הרב ברך בשם ובמלכות את כולם, הזכיר זכות אבות וסיפר על אביו, ואמר שלמרות שנבחרים שני רבנים ראשיים, הוא רואה עצמו רב של כל העם ולא רק רב של הציבור הספרדי.
הכנת הקובץ "חיבת הפיוט" מיד לאחר בחירתו, נפגשנו אִתו הרצל ואני וכן אליהו גבאי, לתאם פרסום קובץ פיוטים מבואר לכנסים של חיב"ה. סוכם על השם "חיבת הפיוט". הרצל ואני נבחרנו לכתוב את הביאורים לפיוטים. הרב אליהו הבטיח לעבור על הביאורים שלנו ולהעיר את הערותיו ולפרסם "הסכמה" בפתח הספר. עבורנו זו הייתה חוויה מיוחדת, כיוון שזהו הספר היחיד שפרסמנו שמלווה בהסכמה של רב, ולא סתם רב, אלא רב ראשי.
תקופה זו זכורה לי כתקופה יפה, שבה מדי פעם הגענו לביתו בקריית משה והיינו יושבים עמו מסביב לשולחן משפחתי ביתי. הוא עבר על פירושינו וכתב לנו הערות וגם הבהיר לנו סתומות. אני זוכר, למשל, שאת הפיוט "סוכה ולולב לעם סגולה" הוא הסביר לנו תוך חשיפת הצדדים המיסטיים של הפיוט, שלא היו ידועים לנו. בפיוט כתוב: שֵׁם בֶּן אַרְבַּע בַּלוּלָב חוֹנֶה/ בְּמִלּוּי הֵהִי"ן בִּפְרָטָיו תִּמְנֶה. פֵּרֵש לנו הרב אליהו: שם ה' יש בו ארבע אותיות (י-הו-ה), אם תספור אותו במילוי אותיות הֵ"א ייצא מספר 62 כמו מספר (גימטריה) לֻלָּב (בלי אות ו'). אלמלא ההֶסבּר שלו, לא היינו מבינים פסוק זה הכתוב בלשון סוֹד.
אציין גם שהקשרים האישיים הטובים בינינו לבינו סייעו לנו להזמינו לחגיגות הבר מצווה של בנינו. הוא הגיע בליווי ראש לשכתו הרב אלי בן דהן לחגיגות הבר מצווה של כל ילדינו ונשא דרשה באירוע.
ככל שהתהדקו הקשרים בינינו לבינו, ביקשתי ממנו שאשתי תכין דוגמת עיטורים ללבוש המיוחד שלו כראשון לציון ואם כבוד הרב יאשר זאת, העיטור יופיע ברקמת בגד השׂרד המסורתי שלו. הוא קיבל את הרעיון ורצה לראות דוגמה של עיטור. תפארת אשתי ציירה את עיטורי הרקמה, ואשתו הרבנית צביה אליהו הגיעה יום אחד לביתנו (גרנו אז ברח' דהומי 10 בירושלים). היא הגיעה עם נהגו של הרב ועלתה לביתנו. היא התרשמה מן העיטורים ולקחה אותם אִתה, אך לאחר זמן הודיעה לנו שהרב החליט שלא לאמץ אותם, כי מדובר בעיטורים מיסטיים מדי שכללו את הספירות במערכת האלוהות. העיטורים עודם שמורים אצל תפארת אשתי.
חג סוכות בסוכת הרב בכל סוכות קִיים הרב סוכה פתוחה לתלמידיו ושוחרי תורתו. אני זוכר שמדי שנה הגיעו קבוצות של יהודי בבל לסוכה. הרב היה תמיד יורד לסוכה לאחר שהייתה מלאה כולה. בתחילה היה יורד בלבוש שרד רגיל, בחליפה שחורה ובכובע אדון. אך תמיד לאחר שנתן פתיחה לדבריו, היו הקרואים מבקשים מן הרב ללבוש את לבוש הראשון לציון. הוא היה יוצא מן הסוכה וחוזר עם ראש לשכתו הרב אלי בן דהן, לבוש בגלימתו וכל הקהל היה מריע לו. דרשותיו המיוחדות היו מרתקות והיה קסם מיוחד בדרך שבה סיפר סיפורים לקהל סביבו. באחת הפעמים הוזמן גם אליהו נאוי לסוכה. הזמין אותו אליהו גבאי, שהביא מדי פעם אישי ציבור לסוכת הרב. אני זוכר שהרב הקשיב בהנאה לסיפוריו של אליהו נאוי. הייתה אז באותה שנה בסוכּה תחרות סמויה בין סיפורי המוסר של הרב ובין הסיפורים המשעשעים של אליהו נאוי, אך הרב שמח על נוכחותו של נאוי וצחק מסיפוריו.
עצה הלכתית-משפחתית מן הרב חוויה אישית מיוחדת זכורה לי, כשבאחת הפעמים שביקרנו בביתו, בראשית תשמ"ה (1984), ביקשתי את עצתו בסוגיה הלכתית משפחתית. סיפרתי לו שמשפחתנו מגיעה מדי פעם לקיבוץ גבע, שם גרים הוריה של אשתי תפארת. בארוחת ערב שבת מגישים בקיבוץ ארוחה בשׂרית, ותמיד בסוף הארוחה מגיעה גלידה חלבית. סיפרתי לרב, שמכיוון שבביתנו אנו מקפידים על הפרדה של בשׂר וחלב, אני בבעיה כיוון שאינני יכול למנוע מילדיי לאכול גלידה, כשכולם מסביב מלקקים גלידה. לכן אני תמיד לוקח את הקופסה, קורא את הכתוב, ו"ממציא" שיש בגלידה אבקת חלב ולכן היא מותרת לאכילה. אבל בקרוב בני הבכור יהֵלאור מתקרב למצוות, ולא נראה לי שעליי לשקר לו לאחר היותו בר מצווה. מעניין שהרב גילה פתיחות גדולה כלפיי, לא נזף בי שהרשיתי לילדיי לטעום גלידה חלבית לאחר ארוחה בשׂרית. הוא הקשיב בעניין ואמר לי שנהגתי נכון, אך עליי "לקחת את הבן הבכור הצידה" כלשונו, ולשוחח אתו בנפרד. "תגיד לו" כך אמר הרב, "עכשיו אתה ואני באותו צד, שנינו גדולים, ושנינו יודעים שצריך להקפיד ולא לאכול גלידה חלבית לאחר ארוחה בשׂרית. מעכשיו, כשיביאו גלידה חלבית אתה תעשׂה כמוני ולא תאכל גלידה חלבית. האחים שלך קטנים ולא מבינים ולכן הם יאכלו". אני מנסה לחשוב מה היה עונה לי רב אורתודוקסי מן היישוב ואני יודע שלא היה עונה כך. הרב ייצג בעיניי את הגמישות והפתיחות של רבנים ספרדיים ומזרחיים לאורך הדורות, ואני זוכר לו זאת לטובה.
לצורך ריאיון עם הרב בכתב העת "חיבה יתרה" שהוציאה אז תנועה חיב"ה בעריכתנו) עורכי כתב העת: הרצל ו
בלפור חקק), שלחנו לרב את שני הגיליונות הראשונים וביקשנו לראיינו. הרב שלח מכתב שהוא מעין מכתב הסכָּמה בחתימתו למערכת כתב העת. התאריך של המכתב: ט"ו באב תשמ"ה. וכך כתב: "קיבלתי בתודה חוברות חיב"ה האחרונות. נהניתי. עריכה נאה ומסודרת. יד חרוצים עיבדה את החומר והוא עשיר ומגוון. דולֶה מבאר אבות להשקות לבָּנים, שיידעו עברם המפואר להנחיל לבניהם אחריהם. עושרם התרבותי יהֵא נחלת הכלל ולא לפְּרט בלבד. עדוֹת אחרות ילמדו את הטוב שבמורשת ויהא להם לאוֹר ולעֵדוּת. המשיכו בדרך אהבה וחיבה לקרב רחוקים ולאַחד קרובים, עלו והתעלו לתועלת הכלל, בבחינת שְאל אביך ויגֵדְךָ, זקניךָ ויֹאמרוּ לך. עלו והצליחו ברוחניות וגשמיות, כל אשר תפנו- תשׂכילו ותצליחו, ויהי ה' עִמכם אכי"ר (אמן כן יהי רצון)."
שיחות עם הרב בגיליון "חיבה יתרה" מס' 3 (כסלו תשמ"ו) פרסמנו הרצל ואני ריאיון מקיף אתו על השקפותיו. וכך אמר לנו: "אני שייך במוצאי לעדה הבבלית, אך נולדתי בירושלים. כרב ראשי אני מייצג את כל העדות, את כל עם ישראל...אני נצר לא רק לאמוראי בבל, אלא לגדולי התורה בכל הדורות ובכל הגלויות. מעולם לא ראו עצמם הרבנים שייכים לקהילתם בלבד. כאשר היה חסר רב בפרס, שלחו להם מבגדד, וכאשר היה חסר רב בבגדד, שלחו להם מחאלבּ. למרות מוצאי מבבל, יכולתי לשמש גם רב קהילה בתוניס..."
אני זוכר שהרב הפליא בדרשותיו לספר סיפורי עם מאלפים. כך סיפר, למשל, שלבֵית המדרש הִתפרץ עֶגלון אוחז בשוֹט בידו ולבוש בגדים בלויים מוכתמים בצֶבע ובשֶמן. יש לי שאלה אליכם תלמידי חכמים, אמר העגלון. כל התלמידים הביטו אליו בזלזול עקב דיבורו העילג. כן, אמרו התלמידים, מה רצונך? "אני כוהן" אמר העגלון. "האם מותר לי לקחת גרושה?" כל התלמידים פרצו בצחוק, ואמרו לו: לֵך, לֵך, מה אתה שואל. כהן אסור לו לקחת גרושה. העגלון סב על אחוריו ויצא מבית המדרש. הרב נתן מבט נוקב בתלמידיו וביקש לשלוח לקרוא מיד לעגלון. העגלון נכנס, והרב שאל: מה בדיוק רציתָ? העגלון ענה: אני כֹּהן, האם מותר לי לקחת גרושה בעגלה שלי לעיירה הקרובה? הרב ענה מיד: בוודאי שמותר לך. אסור לכֹהן לשׂאת גרושה, אך מותר לו להסיע אותה לצרכי פרנסתו... לאחר שיצא העגלון, נזף הרב בתלמידי בית המדרש, על שלֹא ידעו לחקור ולדרוש לפני שפָּסקו הלכה. אני זוכר שמאוד התרשמתי מן הסיפור, ומאז בהרבה הרצאות שלי שילבתי את הסיפור, תוך מתן מִזְכֶּה (קרֶדיט) לרב אליהו, כדי להפיץ את המסר שאסור לחרוץ דין או להגיע למסקנה לפני שבֵּררת את הדברים לאַשורם.
לאחר מותו של הרב, נמסר ממשפחתו שהמצֵבה על קברו נחצבה בעבודה עברית באיתמר, ונבנתה מאֲבנים מ"ארבע ארצות הקודש" (חברון, ירושלים, טבריה, צפת) וכן מִקבר יוסף בשכם. הכוונה הייתה לתת ביטוי לדבקותו של הרב בארץ ישראל. על קברו נחקק בין יתר הפסוקים, הפסוק: "אוּמה שלֵמה באהבתוֹ קְשורה".
מאָז מותו זוכֶה הרב בפרסומים אודותיו לכּינוי: אביהֶם של ישׂראל.
