פרשת השבת - תצוה

סֶדֶר בַּמֶמְשָׁל
זוֹ הַרְכָּבַת מֶמְשָׁלָה לְמֶמְשָֹל תָּקִין
זֶה שֶׁצִּוָּה הָאֵל עַל מֹשֶׁה לְהַתְקִין
אָז עוֹד טֶרֶם נוֹדְעָה הַדֶּמוֹקְרַטְיָה
לֹא מִנּוּיֵי שָׂרִים וְלֹא בִּירוֹקְרַטְיָה
נִצְטַוָּה רַק לַעֲשׂוֹת סֶדֶר בַּמֶּמְשָׁל
וְשֶׁלּא יְמַנֶּה אִישׁ שֶׁכָּשַׁל
עוֹד נִוָּכַח כִּי גַּם מֹשֶׁה לֹא הִצְלִיחַ
לַעֲבוֹר אֶת גַּל הַבִּקֹּרֶת וְזֶה שָׁכִיחַ
עוֹד נֵדַע שֶׁלֹּא זָכָה לְתוֹדָה לַטֹּרַח
כַּאֲשֶׁר מָרַד בּוֹ בֶּן שִׁבְטוֹ לֶוִי קֹרַח
לַמְרוֹת שֶׁהוּא עָשָׂה אֶת צַו הַשֵּׁם
קֹרַח וַעֲדָתוֹ סִמְנוּהוּ אָשֵׁם


הַזַּכּוּת במעשינו עיקר
לא בכדי מתחילה הפרשה במצות השימוש בשמן זית זך: ויקחו אליך שמן זית זך כָּתִית לַמָּאוֹר.(כז/כ) כי כאן נכרכו יחד השמש והאור, ללמדך כי חשוב שמעשינו יהיו ביום לאור השמש טהורים ובלילה זכים גם לאור הנר. אין לעשות דברים בַּמֶּחְשַׁכִּים ולהקנות זכות יתר או לשלול זכות שלא בדין. כי נאסר להכניס בשמן שמרים, כלומר מִשְׁקָעוֹת. (בערבית עָכַּר שעושה את השמן עָכוּר) כי השימוש בשמן צריך להיעשות במקום הטהור ביותר שבו שורה השכינה ורוח הקדש. שם תמצא את התורה הטהורה והזכה. אך כאשר מערפלים את המעשים ועושים דברים בסתר בחשך ובאפלה, גם הזך ביותר יראה עכור ולא טהור, כי מעשים באפלה אֲפֵלִים, לא נִתָּנִים לְבִקֹּרֶת העם. זו גם חשיבות המנורה שדובר עליה בפרשת תרומה , היא מנורת המשכן שעשויה מקשה אחת זהב טהור, שוב מדובר בְּטֹהַר. הפרשה מתחילה בְּוַו הָחִבּוּר (ואתה תצוה) המקשרת את פרשת תצוה עם פרשת תרומה, כי בשתי הפרשות מדובר בתרומה כנדבת לב וזאת ה צריכה להיות ניתנת בטוהר לב ולב חפץ, לכן הדברים מתחברים עם מבנה המנורה העשויה מקשה אחת זהב טהור, רמז לאחדות העם בלב טהור. אחדות אין פירושה אחידות דעות. התורה מכירה בשוני שיש בדעות ובמחשבות אצל בני ישראל והלא התלמוד נוצר ממחלוקות בין חכמים לומדי תורה . והרי התלמוד הוא נשמת אפו של עם ישראל וההלכות לפיהן הולך עם ישראל נוצרו מאי הסכמה בין חכמי התלמוד ובמחלוקות שיש ביניהם כתוצאה מפרשו התורה. אלא שבסופו לפי דעת רבים להטות וכך נולדה ההלכה אשר לפיה צריך ללכת. גם נר התמיד הדלוק כל יום מערב עד בקר (כז/כא), מקבל אורו מהשמן הזך הטהור בו פתחה הפרשה את הפרק הזה. נר התמיד נועד לסילוק האפלה מתוכנו וכל המשתמע מעשיה במחשכים. מצות לקיחת זיתים משובחים "כָּתִית" בעוד ישראל במדבר נראית בלתי אפשרית, כי לא ברור מנין יקחו בני ישראל זיתים משובחים "כָּתִית" הנמצאים בראש עץ הזית, לכן קיום מצוה זו כלשונה עתידה להתקים, כאשר ישב כל איש מישראל בנחלתו ותחת גפנו ותאנתו וכרם זיתים לצדו, הוא ידליק בבית המקדש העתיד להבנות בארץ ישראל את נר התמיד משמן זית זך טהור. למרות שמדובר כאן במשכן, הרי שהעם ידליק נר התמיד מן המצוי, וְיִטָּהֲרוּ במעשיהם עד הגיעם למנוחה(ישיבת קבע בארץ) ולנחלה (בנית בית המקדש).

יציאת ישראל ממצרים כדי להעשות עם אמונה
השאלה היא אם לא היו ישראל, מקבלים על עצמם את האמונה בה' האם הייתה מתבצעת יציאת מצרים? הלא משה בא אל העם במצרים כשלוחו של הקב"ה , כדי לאמר לפרעה: שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי (בא י/ג) סימן את המטרה של יציאת מצרים לעבודת השם וקבלת האמונה בה' ולהיות עם אמונה. ניתן להבין מכך כי היציאה משעבוד לחרות, לא הייתה העיקר . ברם גם ביציאה משעבוד לחרות טמונה המטרה לשמה יוצא ישראל ממצרים, להיות עם חפשי לעבוד את אלהיו, ולא אלהי מצרים. ואם העם איננו חָפְשִׁי איננו גם חָפשִׁי לעבוד את אלהיו. מכאן המשמעות של הפסוק: אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם (כט/טו) צורת המלה לְשָכְנִי לפי רש"י: על-מנת לשכון אני בתוכם, מכאן רצה רש"י לאמר: כי תהליך יציאת מצרים היה כדי להביא לידי כך שהשכינה תשרור בקרב ישראל. לכן אפשר לאמר כי המשכן או בית המקדש שעתיד להבנות, אינם המשכינים את השכינה בישראל, אלא העם שהשכינה שוכנת בקרבו גורם לשכינה לשכון במשכן ובבוא העת במקדש. לכן ככל שאדם מישראל מתרחק ממורשתו ומתכחש לתורה ומצוותיה מה לו ולארץ ישראל שבה בחר לגור בה הוא הוריו לפניו. בלי האמונה בתורה ובמה שכתוב בה אין גם לארץ חשיבות מיוחדת בעיני אותו מתכחש לתורה הקושרת את עם ישראל לארץ ישראל על-אף היותו אחד ישראל. נרצה או לא נרצה עם ישראל שונה מיתר העמים, זה גם מקובל חדחדינו ועל שונאינו מן הגויים. קיום המקדש על תלו, אינו תנאי לקיומו של עם ישראל כעם. כי הלא העם מתקיים גם לאחר חרבן בית המקדש, ובלב ד שישמר את היחודיות של ישראל ובשימור השכינה היא האמונה בקרבו. זה שמקנה לעם את הנצחיות כעם עולם, ואילו הבלי החיים, מביאים חלילה לְאָבְדָּן עמנו כעם עולם.

הַכְּהֻנָּה בישראל ומשמעות המלה כְּהֻנָּה
הפרשה איננה עוסקת רק במשכן אלא גם בגיבוש אנשי כְּהֻנָּה כמשמעות המלה, ממלאי תפקיד יחודי כמו בימינו, נושאי תפקיד לכהן בשרות הכלל ולכן הפרשה עוסקת בכך בהרחבה. לית מאן דפליג שיש חשיבות שלעם יהיו מנהיגים ראויים שינהיגו את העם ויעשה סדר ושכל אחד ידע מקומו ותפקידו בחברה בה הוא חי. משנסתיים הליך היציאה ממצרים והעם נכנס לשגרה: בהליכה ממושכת ומפרכת במדבר, ובקבלת התורה כנעשה ונשמע , ובהקמת המשכן והמזבח וכל יתר החלקים המתוארים לפרוטרוט בפרשות תרומה ותצוה (וזה ימשך עד סיום ספר שמות), מקבל משה צו מאת השם שאמר לו: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (כח/א) הלא אהרן, הבכור והיה כל הזמן לצדו של משה, למעט השנים שבהם משה נמלט למדין, אז מה בא הכתוב לאמר לנו באמירה זו, הוא בא לידע מה מקומו של כל אחד מהשנים אצל הקב"ה. משה הוא סמל התורה לדורות כמי שהנחיל לעם את הלימוד והמצוות ודרך ההתנהגות ומעל לכל את האמונה. ואהרן סמל העבודה והשלום. אין עבודה בתורה אלא עבודת השם על-ידי הקרבת קרבנות ומאז שחרב בית המקדש הומרו הקרנות בתפילה על יסוד האמירה: ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד/ג) בתפלה חוזרים ומתארים את העבודה בבית המקדש את הקרבת הקרבנות וסוגיהם ובכך יוצאים ידי חובה. ובכך הקב"ה הרים כח התורה יותר מכח העבודה (הקרבנות וכיוצא בזה) לכן אמר הקב"ה למשה: הקרב אליך את אהרן אחיך, משתמע מזה כי משה רם במעלתו מאחיו אהרן ומשה נדרש לקרב אותו אליו אל מעלתו, כי היה אהרן רחוק ממנה. משה נצטווה למנות גוף שינהל את העם בעבודת הַקֹדֶשׁ, במפקדים ובקבלת התרומה והמעשרות ולחלק אותם כפי שנקבע בתורה, אם להשוות זאת למושגי ימינו, כמו ראש הממשלה הממנה חברי הממשלה מהכהנים הזוטרים ובראשם אהרן ולידו הלויים.

המדים
אנו תמהים על הפירוט שהתורה מפרטת ומתארת את מדי הכהנים וביחוד את מדי הכהן הגדול. כי ההופעה החיצונית של הכהנים חשובה בעיני הציבור. המדים שאיש כְּהֻֻנָּה או מנהיג לובש אותם, הם גם יוצרים בלב רואיו יראת כבוד, כי הדר אדם לבושו, לא כל שכן איש ציבור אם הוא חשוב ורם מעלה. והנה לאורך השנים אנו מבינים מדוע יש שוני בלבוש בין מזרח למערב ובין עיר לעיר ובין ארץ לארץ. הדבר בולט ביחוד ביהדות אשכנז שאמצו לעצמם את הלבוש השחור לעומת הלבוש הפשוט והצבעוני של יהדות המזרח. כך גם הדתות ששאבו תורתם שהתאימוה לעצמם אך מקורה בישראל . אימצו גם הם את הלבוש המיוחד לְכֹהָנֵי הדת שלהם לשיח'ים ולאנשי הכמורה. לא בכדי תאור בגדי הכהן הגדול ולבוש הכהנים בכלל, משתרע על פרק שלם כל פרק כ"ה וששה פסוקים מפרק כ"ט. כי המדים בד"כ נועדו לתת אחידות בין בני אדם, כמו אנשי צבא לעמיתיהם. כמו תלמידים בבתי הספר להסתיר את השוני שבהם, לכן אין להתיחס בביטול למדים וללבוש אחיד. ומשעוברים לברר את משמעות לקדשו לְכַהֲנוֹ לי (כז/א) אמר רש"י : משמעו לקדשו להכניסו בִּכְהֻנָּה על-ידי הבגדים שיהא כהן לי (לה') לשון "כְּהֻנָּה" (זה) שֵׁרוּת הוא. ואם בשרות עסקינן, אנו מצפים שהנבחרים לכנסת יפנימו כי הם משרתי העם ולא להפך. אין ישראל כמו המדינות בהן העם משרת את המנהיג. לכן הכהן הגדול נשא על כתפיו כתפות האפוד שתי אבני-שֹׁהַם עליהם חורטים את שמות שבטי ישראל ששה שבטים על כל אבן , לסמל את הנטל שנוטל המנהיג על שכמו ועל עצמו בהיבחרו לכהן בכהנה ציבורית. כדי לגרום לכך שעם העם יצא למלחמה כשיש צורך בכך ברירה, ושהגיוס לצבא יהא לא הבדל בין דם לדם ובין אדם לאדם. ולשחרר מהיציאה לקרב רק אלה שהתורה הגדירה אותם שצריך לשחררם. לכן ראוי להביא ענין, בני גד ובני ראובן כאשר בקשו ממשה שישאירם מחוץ לנכנסים לארץ להלחם עליה, אמר להם: האחיכם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתָּם תֶּשְׁבוּ פֹּה (במדבר מטות לב/ו) .

תּוֹרָה אַחַת לְכֻלָּנוּ לְכֹל עַם יִשְׂרָאֵל

הַתּוֹרָה הִיא לָנוּ מוֹרָשָׁה מִפִּי הָאֵל
חֲקוּקָה בַּסֶּלַע גַּם בְּלֶב הָעָם כִּכְלָל
תּוֹרָה וּמְלָאכָה יַחַד הָאֵל לֹא שָׁלַל

תּוֹרָה בְּלִי מְלָאכָה כִּבְרָכָה לְבַטָּלָה
וְהֲרֵי בַּעֲבוֹדַת אַפָּיִם הָאָרֶץ נִגְאָלָה
הֲרֵי נֶאֱמַר בּזֵיעַת אַפֶּךָ תּוּכַל לָחֶם
וְלִגְאוּלַת הָעָם וְהָאָרֶץ הֱוֶה לוֹחֵם

דִין אֶחַד לְכֻלָּנוּ וְזֶה סוֹד הַקִּיּוּם
הִצְטָרֵף כְּלוֹחֵם כְּשֶׁצַר שׁוֹלֵחַ אִיּוּם
הוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּין אַבְרֶךְ לְהֶדְיוֹט
וּמִצְוָה שֶבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכֶם לְהַטּוֹת
זֶה שֶׁאָמַר מֹשֶׁה לְגַד וּמְנַשֶּה
הֲאֲחֵיכֶם יִלָּחֲמוּ וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ בָטֵל
לִלְמוֹד וְלֹא לְהִלָּחֵם הַשֶּׁם תְּחַלֵּל