ביום השואה אנו מנסים להתייחד עם הבלתי נתפס, עם כיליון שנגזר על עם שלם, שאך כחוט השערה היה חסר שיושלם כפי שתכננו אותו המפלצות.
בעצם, השואה אינה מניחה לנו אף פעם. כל התרחשות אקטואלית, כל ביטוי שנופל במקרה, הכל מתקשר בתודעתנו אסוציאטיבית עם השואה. היא תמיד עימנו, וגם לו רצינו לא היינו יכולים להשתחרר ממנה. בעצם, לא רק אנחנו היהודים - כל העולם, ובעיקר העולם המערבי, חי בצל השואה ההיא, ובראש וראשונה העם הגרמני שחולל אותה ועימו עמים אחרים, שגם הם טבלו את ידיהם בדמנו.
יתר על כן, האימפאקט של השואה לא נחלש עם חלוף הזמן, כי אם להפך - הולך ומתחזק. ועוד דבר שהיה נשמע הזוי רק לפני 15-20 שנים מתרחש: השואה הולכת ומקבלת יותר ויותר היבטים אקטואליים, רלוונטיים לחיינו כאן ועכשיו, להבדיל מזיכרון, ואפילו מכאב, פאסיבי.
עוצמת ההשפעה וההקרנה של השואה מתחזקת מטעם פסיכולוגי פשוט: ככל שחיינו נעשים מיושבים ומבוססים יותר - יותר בטוחים, שלווים ונורמלים, העימות עם הזוועה ההיא נעשה קשה יותר. אתה יותר נדהם מן הניגוד בין חייך לבין התופת ההיא, יותר נראה לך מופרך, בלתי אפשרי, בלתי ניתן להשגה שדבר כזה בכלל היה יכול לקרות, שאימה כזאת הייתה יכולה להיות מציאות, שעם שלם חווה חוויה של סוף העולם. כי מה שחוו אחיותינו ואחינו בגיהנום ההוא היה לא פחות מזה: בעבור העם היהודי - הגיע סוף העולם. ובארץ הזאת שלנו, שטופת השמש, בחברה שלנו שהיא בסך-הכל אופטימית ושופעת שמחת חיים - אחת המדינות הראשונות בעולם במדד תוחלת החיים ובמדד האושר (ב-"א") - כאן בארץ ישראל, הניגוד בין חיינו לבין צלמוות השואה הולך וגדל משנה לשנה, ועימו דווקא הולך ומעמיק הכאב. הר השואה הולך ונעשה עוד יותר גבוה, צילו - יותר עבה.
שנאת היהודים לא פסקה לרגע
אשר להיבטים האקטואליים של השואה, מי היה חולם אך לפני שנים מועטות שהיום, 68 שנים אחרי - לא מומלץ לחבוש כיפה או לענוד מגן דוד בחוצות פריז, לונדון או קופנהגן? שאנטישמיות גלויה, בעלת כל הסממנים הנאציים, תתפשט כצרעת על פניה של אירופה? מי העלה על הדעת שבצרפת ייתכן טבח כמו זה שהיה בבית הספר היהודי בטולוז, אשר בוצע מתוך אותם המניעים כמו השואה וכל מה שמבדיל הם רק המימדים התעשייתיים?
לנאומים על השואה חדרה שיגרת לשון של "עדיין": 'עדיין יש קריקטורות כמו ב"שטירמר" ', אומר האחד.' "עדיין" מכים ורודפים יהודים', אומר שני, ואני שואל: מדוע "עדיין"? מה ההיתממות הזאת, כאלו זו תופעה חולפת שעדיין קיימת? כי "עדיין" משמעו - עוד מעט ייפסק. מניין להם זאת? הלא בדיוק ההיפך, מאז השואה אנטישמיות פעילה רק הולכת וגוברת, ולא - הולכת ונחלשת! אז מה זה "עדיין"? מי שמדבר כך נוטע בנו אופטימיות מזויפת, מטעה, משלה וממילא - מסוכנת, כאלו שנאת ישראל יש לה תאריך תפוגה. אין לומר גם, ש'האנטישמיות "כבר" שוב עימנו', מפני שזה רומז כאלו אי פעם הייתה הפסקה, ולא היתה! שנאת היהודים, שבסופו של דבר מוצאת לה פורקן ברצח יהודים, לא פסקה אף לרגע ואין שמץ של סיבה להניח שאחרי ה"עדיין", כלומר אי פעם, היא תיפסק. על בסיס ההנחה הזאת עלינו להשתית ולארגן את חיינו, אם חפצי חיים אנו.
אנחנו יודעים, באיזו ערוגה צמח ה"עדיין" הזה. זו אותה הערוגה של הציוץ המפונק 'הלנצח תאכל חרב?', עם המסר החבוי שדבר כזה לא ייתכן, כי האויב בעצם אינו אויב, ובמחיר מסוים נוכל לקנות אצלו שלום, מצב שבו לא תאכל עוד החרב. ואם אנחנו איננו מוכנים לשלם את המחיר הזה, בל נתפלא ש"עדיין" אוכלת החרב. באותו בית מדרש נולדה גם התפיסה העקומה ששנאת היהודים קיימת רק "עדיין". עד שנשלם - מה? מה צריך ויכול יהודי בגולה להקריב כדי להשיג "שלום", כלומר קץ לתיעוב שחלק ניכר מן הגויים חשים כלפי היהודים? הלא זה הוויכוח עתיק היומין בין הציונים לבין כל השאר: שהציונים אמרו ש א י ן מחיר כזה, ולכן כדי להציל את עצמנו אנחנו צריכים פשוט לקום ולצאת. והאחרים טענו שיש מחיר והוא התבוללות, או הצטרפות לבריאת העולם החדש הקומוניסטי\סוציאליסטי, או הקדשת החיים להפצת הסובלנות והנאורות בעולם, והכל - בתנאי שנמחק את ייחודנו היהודי.
חשבנו שהוויכוח הטרום-שואתי הזה עבר מן העולם, עד שבאו כאן בארצנו אנשי ה"עדיין" ונפנפו לנו באותן הסיסמאות שחשבנו שהופרכו בשואה. הכל אקטואלי - גם הכישרון הבלתי רגיל של היהודים להשלות את עצמם.
ואם באירופה מדברים על ניאו-נאציות, אצל הערבים אפשר למחוק את ה-"ניאו". אצלם יש נאצים ממש, ממנהיגם ומייסד תנועתם הלאומית, הנערץ על ידם עד היום, חג' אמין אל חוסייני, ועד לשליט רמאללה בימינו, מכחיש השואה מחמוד עבאס, אבו-מאזן ככינויו. וגם כשאנו אומרים 'מכחיש שואה' אנחנו מיטיבים עימו. מפני שבעבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת מוסקבה, הדר. עבאס כתב הרבה יותר מזה. הוא טען שם, שהייתה קנוניה בין הצמרת הנאצית לבין ההנהלה הציונית, לרצוח יהודים באירופה כדי לדחוף אותם לפלשתין. יוצא, שאליבא דעבאס גם - ל א הייתה שואה, וגם - הייתה קנוניה ציונית שחוללה אותה. וזה, כידוע, ה"פרטנר" שלנו, האחד והיחיד.
בכל העולם הערבי "מיין קמפף" של היטלר הוא בסט-סלר והקריקטורות האנטי-יהודיות הן נאציות, לא דמוי-נאציות. וכשהם אומרים 'אדבכ-אל-יהוד' זו אינה מליצה, הם מתכוונים לזה. דוגמה אחרונה - רציחת משפחת פוגל מאיתמר, ה' ייקום דמה. בימי מלחמת העולם השנייה כל העולם הערבי חיכה בכיליון עיניים לניצחונו של היטלר, ועד היום הוא נערץ בקרבם. חג' אמין הסתופף אצל היטלר והימלר כל ימי המלחמה, גייס בשרותם דיוויזיות מוסלמיות ל-ס.ס., ניהל את התעמולה הנאצית ששודרה לכל המרחב המוסלמי, הוציא מהיטלר הבטחה שהשמדת היהודים בא"י תופקד בידיו ובידי בני עמו לאחר שתיכבש הארץ ע"י רומל, וכאשר עלתה על הפרק הצלת כמה אלפי ילדים יהודים ע'י החלפתם בשבויי מלחמה גרמנים, דאג אישית לשליחתם אל מותם באושוויץ. זה דודי וזה רעי, זה הפרטנר הפלשתיני שלנו. תאמרו - זה היה אז? נשיב לכם, שאך זה עתה, ארגון פלשתיני ברמאללה, אשר יקירת משטר אבו-מאזן, הפרופסורית חנאן אשראווי עומדת בראשו, פרסם שהיהודים אכן השתמשו בדם ילדים נוצריים למצותיהם.
להשוות מאורעות תרפ"ט לפוגרום קישינב
לצורך כתיבת מאמר על הטבח מסמר השערות שעשו ערבים ביהודי חברון בתרפ"ט, השוויתי את תיאורי האכזריות מקפיאי הדם הללו עם התמונות הקשות מאד של ביאליק מנוראות הפוגרום בקישינוב ("על עיר ההריגה"), ואת שניהם - למעשי הנאצים. עם האימה הזאת פרושה לפני תפסה אותי תובנה, שאם אינה מסבירה את הכל, היא לפחות מגדירה אותו בדייקנות. השוטר הערבי שעמד בצד נוכח מראות סדיסטיים של חיתוך וריסוק איברי יהודים, מתמוגג מעונג פרברטי ומתבטא - 'מה יש? למה שלא יהרגו עוד קצת יהודים?', כמו הקוזק הפורע שחגג בקישינב אורגיה של עינויי יהודים ורציחתם, כמו החיות הנאציות, לכולם הייתה אותה הנטייה החולנית - להפיק הנאה חושנית ממש משפיכת דם יהודי.
כנראה, שעם ההנאות - הטבעיות והחייתיות - שהמין האנושי משתוקק אליהן, נמנה אצל גויים רבים בעולם המערבי גם התענוג הסוטה לראות דם יהודי נשפך. מתי צריך הדבר הזה להיאמר, אם לא ביום השואה? וביחד עם האמירה צריכה להישלח לכל יהודי, גדול כקטון, גם האזהרה לשמור היטב על הנוזל היקר שבעורקיו - ונזהרתם מאוד לנפשותיכם - כי יש כוחות אופל הצמאים לדם הזה. לא באיזה עבר רחוק של צלבנים או אינקוויזיציה ואפילו גרמניה נאצית, כי אם היום באירופה 'הנאורה', וב'אביב' הערבי הפורח.
ועוד לא מיצינו, כי טרם הזכרנו את אירן. שם, גם מכחישים את השואה, גם מבטיחים במלים מפורשות להשמיד את ישראל כמו שחותכים סרטן וגם מתקינים את האמצעים האטומיים כדי להגשים את האיום הזה. מה צריך יותר כדי להגיע למסקנה ש"השואה זה כאן", ואם רוצים שלא תקרה שנית, חייבים לפעול עכשיו, בכל האמצעים, ללא התחשבות בשום דבר, כדי להשמיד את המשמידים, לקיים את שבועתנו: לא עוד?!
כאן ההזדמנות לומר מילה טובה על ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שהמטלה הזאת לשמור על עם ישראל מפני שואה אטומית בארצנו בידי ההמן של דורנו, היא בראש מעייניו. למן הרגע הראשון הוא לא נלאה מלהזעיק על כך את העולם ואינו נותן לו להירדם, להתעלם, לעצום עין, וגם - אינו סומך ומכין אופציה צבאית עצמאית שהינה בוודאי יקרה מאוד ( מי ששאל, איפה הכסף הוא היום שר האוצר ובנקל ימצא הרבה מן הכסף הזה ש ם). האופציה הזאת היא ללא ספק גם רבת סיכונים ורק באספקלריה של השואה ש ה י ת ה ניתן לשקול ולהעריך סיכוי מול סיכון, ונראה שנתניהו העריך נכון שזו המטלה שאיתה הוא חייב להתמודד לפני כל דבר אחר, מטלת החיים והמוות של ששה מיליונים שידו של היטלר לא השיגה אותם.
כדאי לעיין ולחזור ולעיין בנאומו של ראש הממשלה בטכס ערב יום השואה ברחבת יד ושם, כדי להתרשם עד כמה מניעת שואה היא אקטואלית היום, ועד כמה הנושא הזה ניצב גבוה בסדר היום הלאומי.
עם ישראל מוכה מחלוקות מיום היוולדו, אך ביום הזה הוא מאוחד מסביב לאבלו. לא מן הנמנע שלא רחוק היום בו ייקרא לשמור היטב על האחדות הזאת, כדי לעקור בעודו באבו כל ניסיון של אויב וצר לבנות כלים המסוגלים לחולל עוד שואה.
הנה כי כן, מול אירופה אנטישמית ואירן מתגרענת, יום השואה אינו רק יום של אבל וזיכרון פאסיבי, כי אם קריאה לכוננות ואם צריך, גם לפעולה.
סטודנטים, הַפגינו בעד הקיצוץ בהשכלה הגבוהה 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
