לא ייאמן כמה טעויות אפשר לפעמים לדחוס לידיעה קטנה של 300-200 מילה ולאייטם של דקה וחצי. טעויות בשמות, טעויות בעובדות, טעויות בזמנים, טעויות במשמעויות, טעויות בהגהה, טעויות בלשון. לפעמים הטעויות ניכרות מתוך עצמן, לפעמים אתה עולה עליהן כי אתה יודע מה נכון, קורה גם שאתה מזהה טעויות כי אתה עצמך נוגע בדבר. ואז אתה שואל את עצמך: האם אני יכול לסמוך על יתר הדברים שאני קורא/שומע/רואה?

שורש הרע הוא בחובבנות. לא כל עיתונאי צריך ללמוד בבית ספר לתקשורת; הח"מ לא עשה זאת. אבל כל עיתונאי חייב לשלוט בשני כלי עבודה: עברית ועובדות. אם הוא אינו יודע כיצד להשתמש בשני הכלים הללו, הוא דומה למהנדס תוכנה שאינו יודע להפעיל מחשב. כן, זה מגוחך באותה מידה. אז נכון שהמשכורות בתקשורת הן בדרך כלל לא משהו, אבל זה לא מצדיק חובבנות. לא מתאים לך – חפש מקצוע אחר; אל תתיימר להיות מה שאתה אינך; ואם אינך יודע עברית ואינך יודע לזהות עובדות ולתאר אותן – אתה לא עיתונאי.

תוצר ישיר של החובבנות, אבל לא רק שלה אלא גם ובעיקר של תרבות הרייטינג. מצב בו העיקר הוא כמה קוראים/צופים/גולשים/מאזינים יש לך. ולא שאני מזלזל בזה לרגע; הרי מזה אנחנו מתפרנסים. אבל כאשר רוצים רק רייטינג ומצרפים לזה עשייה חובבנית ועצלה, מקבלים שטף של תוכניות ריאליטי דלוחות, מרופשות ומעופשות. את המחיר משלמים לא רק הצופים, אלא גם היוצרים המקוריים שנדחקים לקרן זווית מקצועית וכלכלית. כך נוצר מעגל קסמים: יותר ריאליטי, פחות יוצרים, פחות יצירה, יותר ריאליטי וחוזר חלילה.

הדברים אמורים בעיקר בערוצי הטלוויזיה המסחריים. הרגולטור, שצריך לעמוד בפרץ, נכנע בדרך כלל לערוץ 2 ולערוץ 10, שתמיד בוכים על מר גורלם, ומאפשר עוד ועוד תוכניות כאלו על חשבון סוגה עילית. הרי הרבה יותר קל וזול להכניס 12 איש לבית סגור או שישה אנשים למטבח, מאשר להפיק סדרת תעודה או דרמה היסטורית. והתרבות? לא מעניינת. וההתחייבויות החוזיות? לא חשובות.

ערוץ 10 עומד להיסגר כי בנימין נתניהו לא אוהב את התחקירים עליו. זה מה שמפמפמים לנו שוב ושוב (ושוב). האמת היא, שהערוץ הזה שורד רק משום שממשלת נתניהו מאפשרת לו להפר שוב ושוב (ושוב) את המחויבויות החוזיות שלו – הן כלפי המדינה והן כלפי היוצרים בישראל.

זו רק דוגמה אחת לשקרים המכוונים והזדוניים שבהם ניתן להיתקל כמעט מדי יום בתקשורת הישראלית. הארץ משקר במודע, במזיד, במצח נחושה ובשיטתיות בנוגע למתרחש בשטחים – מוכיח בן-דרור ימיני בספרו "תעשיית השקרים". קבוצת ידיעות אחרונות לא ממש הקפידה על האמת בענייניו של אהוד אולמרט (עד שהתפכחה). בתקשורת החרדית ממציאים סיפורים על קברים ועל גזירות ועל התנכלויות. אז מה הפלא, שהציבור חש מיאוס גובר והולך כלפי התקשורת ופונה למקורות מידע אחרים?

עצה שימושית: אל תקראו רק את ידיעות אחרונות או רק את ישראל היום. תחליטו האם אתם קוראים את שניהם או מוותרים על שניהם. כי אם תקראו רק אחד מהם – תקבלו תמונה מעוותת. אם תהיה בצורת, יאמרו בעיתון של אדלסון שבנימין נתניהו מסייע לייצוא הפרחים על-ידי הקדמת הפריחה. ואם יירדו גשמי ברכה, יאמרו בעיתון של מוזס שבנימין נתניהו גורם לשטפונות. אלו הן ההטיות הבולטות ביותר בתקשורת הישראלית, אך הן ממש לא היחידות.

גם אצל בן כספית, כל מה שיעשה נתניהו הוא שלילי וכל מה שיאמרו מתנגדיו הוא אמת לאמיתה. אצל החרדים, כל מה שיעשו החילוניים הוא פסול. על הארץ והפלשתינים לא צריך לומר דבר. זו לא תקשורת; זו תעמולה במסווה של עיתונות. וזה אולי הכי גרוע. מי שנאלץ לקרוא את פרבדה, ידע בדרך כלל בעומק ליבו שהאמינות היא לא משהו. אבל מי שבוחר מרצונו החופשי לצרוך אמצעי תקשורת מסוים במדינה דמוקרטית, מצפה לתיאור הוגן ואוביקטיבי במידת האפשר – ואז נופל בפח של אינטרסים פוליטיים, אידיאולוגיים וגם כלכליים.

אין לי שום בעיה עקרונית עם תוכן שיווקי. זו בסך-הכל עוד צורה של פרסומת, מקור הכנסה חשוב (ודועך) של אמצעי התקשורת. הבעיה שלי היא עם הגילוי הנאות, או ליתר דיוק – העדרו. תסתכלו בדף הבית של ynet. אני מוכן להתערב, שתתקשו לגלות את התוכן השיווקי המופיע בו דרך קבע. למה? כי אין שם מילה על כך, ורק עין מנוסה וחדה יכולה להבין שלא ייתכן שזהו מידע מערכתי. כשירות לציבור אגלה לכם, שזוהי בדרך כלל המשבצת הרביעית מבין המשבצות שמתחת לכותרת הראשית; לרוב היא תהיה ברקע כחול – הרמז היחיד לכך שזה איננו אייטם ככל יתר האייטמים באתר.

אם את ערוצי הטלוויזיה המסחריים עוד אפשר לקנוס על תכנים כאלו (קנסות מגוחכים שרק הופכים את ההפרות לכדאיות), הרי שאפילו אמצעים דלים אלו אינם קיימים לגבי יתר אמצעי התקשורת. וכך הם יכולים להוליך שולל את הציבור, למסור לו מידע שייראה כעיתונאי ואוביקטיבי, ולמעשה יהיה מסחרי ופרסומי.

אברהם אבינו טעה. משה רבינו טעה. דוד המלך טעה. אבל עיתונאי ישראלי שטעה? אין כזאת חיה. עובדה: עיתונאים ואמצעי תקשורת בישראל מוכנים לפרסם תיקון רק אם מכריחים אותם, ולהתנצל – רק אם מאיימים עליהם. הם לא מבינים שני דברים. האחד, כפי שאמר לי לפני שנים עו"ד יורם מושקט: חובתך למסור לקוראים מידע מדויק; אם טעית – אתה צריך לתקן בשבילם, בלי שום קשר לשאלה אם דורשים ממך תיקון. השני: תיקון ואפילו התנצלות לא מלמדים על חולשה אלא על ביטחון עצמי, הם אינם עדות למפלה אלא הוכחה ליושרה.

נקח דוגמה אקטואלית: אילנה דיין הכפישה את סרן ר'. זה ברור וחלוט. אבל היא משוכנעת עד היום – או לפחות מעמידה פנים – שהיא צדקה לגמרי ושהכל היה 100% כשורה. שהיא תתנצל? מה פתאום. הפברוקים היו תקינים והאילוסטרציות היו לגיטימיות ולהאשים קצין ברצח זה בסדר למרות שהוא זוכה. וזו כמובן רק דוגמה אחת.

זה נובע גם מיהירות, שלרוב אין לה כיסוי בשטח. דיברנו על החובבנות, הרדידות, ההטיות והשקרים. כל זה צריך לגרום לתקשורת הישראלית להיות לכל הפחות קצת יותר צנועה. אבל ההפך קורה. אז לפחות אנחנו, כולנו ב-News1, נגיד: סליחה על המקרים בהם טעינו. נשתדל להיות טובים יותר בשנה הבאה. גמר חתימה טובה.