"תיקון חצות"

מקורות ופרשנים שונים עוסקים בימים אלה בשאלה האם אפשר לשקם את יחסי ישראל-ארה"ב, ואם כן, כיצד ראוי לעשות זאת. נראה שברק אובמה ה"כביר" הפך אצל לא מעטים לאובמה ה"מסכן", ובתור שכזה, הלב היהודי נכמר על המכה הפוליטית שספג לאחרונה בבחירות האמצע, ומכאן השאלה: "אז מה עושים עכשיו?".

חייבים להודות על האמת, שלא אצל כולם המניע הוא רחמנות גרידא, בעלי-עניין שמחפשים להחזיר את ארה"ב למעמד של פוסק-על ביחסי ישראל עם העולם הערבי, ולהניח לו מחדש לעזור לישראל לעזור לעצמה, ויש סתם פחדנים; רוב הנציגים הדיפלומטיים של ישראל לשעבר בארה"ב בדור האחרון נמנים על האחרונים. סוג אחד של גישה מציג עמי דור-און במאמרו: "דווקא עכשיו דרוש 'שולם' עם אובמה" (6.11.14, News1). אני מקבל את הגישה שגורסת שבמערכות יחסים בין מדינות, בעיקר דמוקרטיות, שבהן המנהיג איננו כל-יכול, היחסים האישיים הם רק פן אחד של המכלול ובדרך כלל לא הפן המרכזי. ועם זאת תמיד טוב ששיתוף שנובע מאינטרסים נשען גם על הבנה ואהדה אישית.

לדעתי, הבעיה האמיתית ביחסי ישראל-ארה"ב אינה היחסים האישיים ה"מקולקלים" בין המנהיגים, אלא פערי ההשקפות ופערי המדיניות שעיצב ממשל אובמה מול ישראל ומעמדה במזרח התיכון על יסוד השקפות אלה. מפערים אלה נגזר גם האופן בו רואה הממשל את אזורנו במארג האינטרסים העולמי של ארה"ב. יסודות אלה לא השתנו אחרי הבחירות האחרונות. דעת מעצבי המדיניות האמריקנים שונה מהדעה הישראלית לגבי סוגיות פרטניות שונות, ובה בעת הם מעריכים שהתקרבות לישראל תפגע עוד יותר באינטרסים האמריקניים הפגועים באזור כבר בלאו הכי; על כן הם נמנעים מכך והדבר אינו עומד להשתנות.

לכן, לא יפסקו החיכוכים ולא ישתפר באופן ממשי מצב היחסים. שיפור יכול לבוא רק אם תתחשב ארה"ב יותר באינטרסים האסטרטגיים האזוריים של ישראל, משום שלגבי ישראל אלה סוגיות קיומיות או חשובות ביותר, שאין היא יכולה או מוכנה להתפשר עליהן. או יתחולל באזור שינוי מהותי שיחייב שידוד מערכות. שינוי אפשרי אחד הוא התנהלות אחרת של ישראל מול הפלשתינים מזה ומול האזור והשינויים המתחוללים בו, לרבות תוכנית הגרעין האירנית, מזה.

קל להבין שארה"ב מחפשת משענות אסטרטגיות באזור, על-רקע הנסיגה שלה ממנו אשר קורמת עור וגידים עם השלמת הנסיגות מעירק ומאפגניסטן, והפקרת סוריה. מעצמות נוהגות תדיר לפעול בעזרת או באמצעות "פרוקסיס" (סוכני השפעה, או שליחים מסוג כזה או אחר). בעבר, מול בריה"מ, ובחסות ארה"ב החלטית וחזקה, מילאה ישראל תפקיד זה מול ה"פרוקסיס" הסובייטים מצרים וסוריה. מאז החליטה ישראל להיות "הפודל האזורי", ועוד יותר מאז הכשילו אותה אולמרט ולבני במלחמת לבנון השנייה כישלון חריף, ביצעה ארה"ב - עוד בימי בוש - הערכה מחדש של ערכה האסטרטגי של ישראל לארה"ב, והגיעה למסקנה שאובמה מדגים אותה שנה והדגם מאז נבחר לנשיא: הוא מדבר עם אירן, עם טורקיה, וניסה לדבר עם מצרים של מורסי - ישראל: יוק.

במדיניות של אובמה נועד לישראל תפקיד מרכזי אחד: למזער את הסכסוך עם הערבים באמצעות ויתורים ישראלים מהותיים, כדי להקל על מימוש המדיניות האזורית החדשה. ארה"ב פועלת לשכנע את ישראל למלא תפקיד זה, וראש הממשלה נתניהו למעשה אינו משתף פעולה עם מגמה זו מסיבות מובנות. מבחינתה של ארה"ב, ובניגוד לקונספציות ישראליות מקובלות מטעמי נוחיות או שגרת-מחשבה, ישראל אינה נתפסת כיום כמעצמה אזורית, פשוט משום שהיא אינה מתנהגת ככזו.

ארה"ב שומרת על יכולותיה הצבאיות של ישראל להגן על עצמה, אבל כושר זה לבדו אינו מקנה לישראל עמדה של כוח אזורי. אם לא תוכיח ישראל שהיא כוח אזורי משפיע ומעצב התפתחויות, שום תיקון שטחי של יחסים אישיים לא ישנה את מעמדה האסטרטגי בעיני ממשלי ארה"ב - לא הנוכחי, ולדעתי גם לא בעיני הממשלים הבאים. סימפטיה היא דבר טוב, אבל ביחב"ל היא אינה מספיקה. מול אירופה המצב ביסודו דומה, עם הבדלי גוונים בשיקולים שונים, בעיקר בתחום הכלכלה, הסחר וההגירה ההמונית.

הואיל וארה"ב גימדה כבר במשוואה האסטרטגית שלה את מעמדה של ישראל באזור, והואיל וישראל מחזקת מסקנה זו בכל דפוסי ההתנהלות שלה לפחות מאז מלחמת לבנון השנייה, צריך לצפות ל-More of the same גם בשארית ימי שלטונו של אובמה - עם חיוך או בלעדיו.

הדרך האחת

בפני ישראל עומדת רק דרך אחת לשנות מציאות אזורית שינוי יסודי. לנצל את יתרונותיה היחסיים - בראש ובראשונה עוצמה צבאית, כדי לבצע בפועל מדיניות של קביעת עובדות בשטח, שתאיין יוזמות שליליות באו"ם ובמסגרת אחרות - כך הכל יבינו שישראל אינה הולכת להתבטל מפני רצונותיהם. בעולם שסולד מהצורך להקריב משהו שאינו חיוני לו ממש, זו אסטרטגיה נכונה. זו גם האסטרטגיה של דאעש ושל הטרור בכלל. אולם, באופן זה יתנהלו הדברים תוך חיכוך מתמיד עם הממשל האמריקני ועם אירופה שיבקשו לעצור או למתן שינויים שלא ברור לאן ולמה הם מובילים במורד הדרך.

השלמה של המהלך הקודם היא להציג בפני הממשל האמריקני עמדה חדשה, שחותרת למבנה גאו-פוליטי ריאלי יותר של פתרון יהודי-ערבי אינטגרטיבי בארץ-ישראל כולה. השעה היא שעת כושר בשעה זו שהסכמי סייקס-פיקו, שהיו בסיס לעיצוב המדינות באזור כולו וגם לתוכנית החלוקה ההזויה של 1947, קורסים. ההגדרה היא עדיין שתי מדינות לשני עמים - אחת יהודית ואחת ערבית, ולא שום דבר אחר. אולם המטרה שונה והשיטה שונה: המטרה היא לתקן חלק מליקויי הסכמי סייקס-פיקו, והשיטה היא הכרעה בשאלת חלוקת ארץ ישראל המנדטורית וקביעת גבולות שיניחו מבחינה ביטחונית ולאומית גם את דעתה של ישראל ויבטיחו את ביטחונה. באמצעות הסדר חדש ומציאותי יותר מתוכנית החלוקה של 1947.

הדילמה המרכזית היא בחירת מסלול התקדמות לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. על סדר היום שלוש תוכניות שלדיות, או שלושה קונספטים מרכזיים:

א. התוכנית הערבית - חיסול ישראל והקמת מדינה רב-לאומית במקומה שבה למוסלמים רוב ברור; השיטה תותאם ליכולות ולנסיבות ותמצה כל מה שניתן לרבות אמצעים מדיניים, טרור, מלחמת גרילה ומרי אזרחי.

ב. "מתווה אוסלו" - כאן הכוונה למתווה שהוא כביכול תוצאת הבנות ישראליות ערביות בתמיכה בינלאומית. מתווה זה מדבר על הקמת מדינה ערבית נוספת בתחומי ארץ-ישראל המערבית שמכונה "פלשתין". הרעיון המרכזי כאן מטושטש ולכל צד ל"הסכמה כביכול" - ישראלי, ערבים, והקהילה הבינלאומית - מטרה אחרת.

לערבים, שלב בתוכנית השלבים המכוון להשגת התוכנית הערבית, סעיף א' דלעיל.

ליהודים, ניסיון להגיע לקץ הסכסוך על בסיס מתווה הזוי שאין לו משפט קיום ממשי בשטח, תוך התעלמות מעובדה זו. המכשול העיקרי - שהסכמה ערבית למתווה אוסלו אינה מגלמת הכרעה בשאלת הסכסוך והשלמה עם ישות לאומית יהודית במרחב.

לקהילה הבינלאומית: הורדת נושא הסכסוך מסדר-היום העולמי, יהיה המחיר אשר יהיה. אירופה מוכנה גם לוותר על קיומה של ישראל, ואחרי השואה עמדה זו צריכה להיות "מובנת" למדי, ואם לא מובנת אזי צפויה... ארה"ב עדיין לא הגיעה לציניות דומה, אבל ממשל אובמה מתקרב אליה. והערבים עדיין מתנהלים לאור מטרה א' לעיל.

ג. מתווה חדש - ליבת המתווה החדש היא סדר אזורי חדש, שמתקן את חולשות ההסדר הנוכחי שנגזר מהסכמי סייקס-פיקו על-רקע התמוטטות הסכמים אלה. ליבת המתווה החדש כוללת גם סיום הסכסוך וגם השלמה כחלק אינהרנטי מההסדר הגיאו-פוליטי, ומאיינת באותו מהלך עצמו את הדרישה להחזיר דברים לקדמותם, לרבות זכות השיבה לפליטים, ומציעה לאלה חלופות מימוש ריאליות. חלק שלישי בליבת המתווה החדש הוא כוללנותו - שילוב כל הצדדים בעיצובו והוצאתו לפועל בליווי מחויבות בינלאומית בראשות ארה"ב. חלק רביעי בליבת המתווה הוא הסרת רעיון החלפת המדינה היהודית במבנה מדיני אחר מסדר היום הבינלאומי.

תוכנית כזו אמורה לייצב את רעיון מדינות הלאום באזור לפחות בקבוצת המדינות המתונות יחסית. מאחר שרעיון זה עומד בבסיס המהלכים החתרניים והאלימים של האיסלאם הקיצוני החותר ל"חליפות מרחבית" חדשה. יש בו תרומה חשובה מאוד לייצוב האזור ולמלחמה באיסלאם הקיצוני. במילים אחרות: התוכנית דורשת התייצבות אמריקנית (ואירופית, תחת לחץ אמריקני) מאחורי צרכי הביטחון והקיום ארוך-הטווח של ישראל.

בתמורה לכך תתחייב ארה"ב למניעת נשק גרעיני מאירן לפני תום הקדנציה של אובמה, ותהיה לשושבין הראשי של המהלך. ארה"ב, אירופה ומדינות מפותחות אחרות, לרבות המדינות מפיקות הנפט, יערבו לשיקום כלכלי נרחב של האזור; בראש ובראשונה יישוב הפליטים שנותרו מ-1948 במרחב ארץ ישראל המנדטורית, או במדינות שכנות. ישראל תספק את הכוחות והאמצעים הדרושים ליישום במרחב השליטה שלה, וירדן במרחב השליטה שלה. המהלכים נגד תוכנית הגרעין האירנית יהיו של קואליציה בינלאומית רחבה בהשתתפות ישראל ומדינות האזור המתונות בהנהגה אמריקנית.

ארה"ב וישראל הן שצריכות למכור במשותף את הרעיון השלם למדינות הסוניות המתונות - הסדר אזורי. גישה זו מחייבת הוצאת הרשות הפלשתינית מהמשחק, שילוב ערביי איו"ש ועזה בירדן, הסכמי שלום ופיתוח אזורי, נטרול המעורבות האירופית, למעט בתחומי הכלכלה והפיתוח, ויישוב בעיית הפליטים בירדן או במדינות אחרות באזור. מובן שיש לפתח פרטי רעיון זה פיתוח נוסף ולעצב את יישומו במסגרת מפת דרכים חדשה ורלוונטית.

סיום הקדנציה של אובמה כאשר מהלך מסוג זה יוצא לדרך, נתמך על-ידי הקונגרס האמריקני כולו, מייצר תשתית הפתרון למלחמה בדאעש ובארגונים האיסלאמיים הפונדמנטליסטים ומחסל את איום הגרעין האירני - הוא הישג-על לאובמה, סיבה לשינוי מדיניותו האזורית והצדקה חד-משמעית לפרס הנובל לשלום שקיבל לא מכבר.