|
|
|
|
|
ז'בוטינסקי עורר התלהבות בעמו, או לפחות בחלקים חשובים שבתוכו... התלהבותו עוררה מדרך הטבע גם התנגדות נלהבת. אבל גם מתנגדיו לא הטילו ספק במניעיו. הוא עצמו שם סייג להתלהבות הזו, כאשר קרא לנהוג ב"הדר"... | |
מכאן, מפסגת ההר, מן המקום בו נחים מנהיגי המדינה, חוזיה ובוניה... אני מזכיר לכולנו, שגם בחילוקי דעות, אין לשכוח את הצורך באחדות. וגם את הוספת ה"הדר" לאורחות חיינו... | |
|
|
|
|
|
כבוד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו,
יושב-ראש הכנסת, מר ראובן ריבלין,
ממלאת-מקום נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות,
שרים, חברי כנסת, מכובדיי,
משחר ימיו נועד זאב ז'בוטינסקי לחיות בגבהים. בגבהים אינטלקטואליים ובגבהים ציבוריים. ממעוף הנשר שלו - הוא נשם אויר פסגות, צפה לאופקים רחבים, זיהה תהומות מאיימים. הגבהים הם גם אלה שהעניקו לו שיעור קומה של מנהיג טבעי הנושא אי-שקט יוצר.
כאשר השיב ז'בוטינסקי את נפשו לבוראו הייתה כבר אירופה בלהבות. הוא חזה אותן מראש. והן גזלו את מנוחתו. והוא לא נתן לעמו להתעלם מהן. במזרח כבר נלכדה יהדות-פולין הגדולה בין כוחות הכיבוש הנאצי לבין העמדה המבישה שבהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. האסון שעליו התריע ז'בוטינסקי בפני יהדות-אירופה התקרב כצונאמי, והוא חזה נכונה את העומד להתרחש.
עם עלות השלטון הנאצי בגרמניה, הוא קרא לפינוי דחוף של יהודי מזרח אירופה. אבל כידוע אין נביא שמקשיבים לו בעירו. הוא יזם עצומה יהודית המונית בתקווה להשפיע על מדינות העולם לסייע בהגירת היהודים. הוא קרא ליהודים להקים מדינה יהודית בהקדם. אבל לא "שְמע העולם" ולא "שְמע ישראל" זכו להקשבה. וגם אם היו לעם היהודי קולות להשמיע, לא היו לו כלים לבצע.
הוא חלם על מדינה יהודית על מלוא שטחה של ארץ ישראל, משתי גדות הירדן. החלום, בעיניי, היה גדול מדי עבורו, בוודאי שגדול מדי עבורנו. ואולי מנהיגים גדולים, גם טועים בגדול. זו אינה סיבה להמעיט בחלקו של ז'בוטינסקי ביצירת העלייה לארץ והקמת הגדוד העברי. כי ז'בוטינסקי התהלך בגדולות. ובשני נושאים גדולים הוא צדק. האחד, הצורך באחדות במדינת ישראל. וכאן התרחש המפגש החד-פעמי והמרטיט בינו לבין בן-גוריון. אבל גם ההסכמה בין שניהם, לא יצרה אז את הרוב הדרוש.
אני שואל את עצמי, לפעמים, מה יכלה להרוויח ישראל שקמה מאחדות כזו? בוודאי שהייתה חוסכת את המחיר שבשסע הפילוגים, אבל היא הייתה גם זוכה באנרגיה מצטברת שהייתה מניעה את הארץ ואת העם למרחקים גדולים עוד יותר מכפי שהגענו אליהם.
הדבר הנוסף שהוא צדק במהלך הדורות היה בליברליזם שלו: ביחסו לגֵר, לזולת, לחַלש. לאחר פעולת האצ"ל בביר-עדאס במאי 1939 במהלכה נהרגו ארבע נשים, פירסם ז'בוטינסקי פקודה מיוחדת בזו הלשון: "טוב לא לירות לגמרי, מלסכן אישה. יש לוותר, בגדר האפשרות, על מקומות שנשים רגילות להתקהל שמה".
ז'בוטינסקי עורר התלהבות בעמו, או לפחות בחלקים חשובים שבתוכו. וגם אם התלהבות אינה דבר ממשי, בכוחה ליצור ממשות חדשה. הוא הקים מחנה נלהב, תנועה שסחפה המונים, שהלכו אחריו למרחקים אינסופיים. הציונות לא הייתה קמה ללא התלהבות. התלהבותו עוררה מדרך הטבע גם התנגדות נלהבת. אבל גם מתנגדיו לא הטילו ספק במניעיו. הוא עצמו שם סייג להתלהבות הזו, כאשר קרא לנהוג ב"הדר".
הוא היה המנהיג שסבר שדרך ארץ אינה נופלת בחשיבותה מחקיקת חוקים. ערכים ליברליים ותשתית ג'נטלמנית דרושים לדמוקרטיה כדי להתקיים בכבוד. כדי לחנך נוער גם בעת חילוקי דעות. גם בעיני מתנגדיו נחשב ז'בוטינסקי כאיש אשכולות מן הזן הנדיר, הזן המשובח ביותר.
כמשורר עברי וכמתרגם-אמן של מיטב שירת העולם הוא עשה נפלאות. כסופר מחונן הוא רקם עלילות נשגבות, כולל זו של שמשון. כנואם הוא כבש המונים. בכל אלה התגלתה גדולתו, שלפעמים קשה לשבצה בקרקע המציאות. אבל מנהיג מלהיב ומסעיר, אינו נכנע למציאות אלא פועל לשנותה.
כידוע, אני שייך לזרם אחר בתנועה הציונית. ואינני משנה את דעתי. אבל זו אינה סיבה שלא להכיר בתרומה של הזרם הנגדי, בתרומת הזרמים כולם. הרי כולנו באותו הנהר.
ברשותכם עוד הערה: גם היום בראותי את דרכי הפולמוס שלנו, את קורבנות תאונות הדרכים, את חוסר הסובלנות לגבי שוני עדתי או לאומי - לבי יוצא למושג החשוב הזה ששמו "הדר". הקורא לכבוד הדדי, והפונה לכיבוד הזולת.
מכאן, מפסגת ההר, מן המקום בו נחים מנהיגי המדינה, חוזיה ובוניה, את מנוחתם האחרונה, מן המקום שבו עולה זכרם של אלפי שליחינו במדים, אני מזכיר לכולנו, שגם בחילוקי דעות, אין לשכוח את הצורך באחדות. וגם את הוספת ה"הדר" לאורחות חיינו.
קולו הנשגב של ז'בוטינסקי מהדהד עדיין בעורקי דמו של עמנו. בתנ"ך נאמר שהעם רואה את הקולות. אנו כבר יכולים לראותם.