גדוד 68 במלחמת יוה"כ - שערוריית הצל"שים

גיוס הגדוד באחריות מפקדת חטיבה 16 במחנה שנלר בירושלים, היה אירוע מביש ואנטי-מוראלי, שכונה על-ידי מפקדים וחיילים בגדוד, "שוק בשר".

מפקדי וחיילי הגדוד הגיעו למתקן האימונים האוגדתי (מאו"ג) בבלוזה בסביבות שתיים בבוקר ב-24 בספטמבר. כבר בשש יצאו כל הקצינים והסמלים לחפיפה במעוזים, והחיילים עסקו במנוחה ובהתארגנות.

בשעות הערב ביום שני, 24 בספטמבר, התאסף הגדוד לשיחה עם אל"ם פנחס נוי (אלוש), מח"ט 275. "נאום הדגל" (עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה) שלו כלל שני מוטיבים: עניין אחד נאמר בשם מפקד האוגדה: אין פה מלחמה ולא תהיה פה מלחמה. העניין האחר: לכן, משימתכם היחידה והבלעדית, כגדוד – אנשי תחזוקה למעוזים. אין צורך במפקדת הגדוד ובמג"ד. אתם (המעוזים) עובדים ופועלים ישירות מול מפקדת החטיבה. המושגים, אימונים, מבצעים, מודיעין וכיו"ב, היו לגמרי מחוץ ללקסיקון של מפקד החטיבה.

מוקדם בבוקר המחרת, יצאו חיילי הגדוד והמפקדים – לאחר ה"זובור" של הגיוס, הנסיעה הארוכה והמייגעת לסיני, הבלגן במאו"ג ונאום "הפועלים השחורים" וה"אין מלחמה" - ללא כל אימון והכשרה - למעוזי תעלת סואץ, כדי לשחרר כמה שיותר מוקדם את גדוד המילואים הקודם, שצריך היה להשתחרר בכל מחיר עוד באותו הלילה, כיוון ש יום רביעי הוא ערב ראש-השנה.

שום היבט מבצעי לא עמד בפני אותו "חוכמולוג" ממחלקת המבצעים במטכ"ל, שקיבל את ההחלטה הגורלית, שעברה מתחת למכ"ם של כל הגורמים במטכ"ל, בפיקוד המרכז, בפיקוד הדרום, באוגדה 252, בחטיבה 14, בחטמ"ר 275 ובחטיבת-האם, חטיבה 16.

ה"חוכמולוגיה" ניצחה בגדול: גדוד המילואים שוחרר לפני ערב החג ב"וירטואוזיות תכנונית מתוחכמת". העובדה, שלקו מעוזי התעלה – הקו המבצעי והקריטי ביותר של צה"ל – נכנס גדוד חי"ר מילואים מדרג בינוני בכשירות וברמה מבצעית, ללא כל הכנה מבצעית תוך זלזול, יוהרה, בטלנות, רשלנות וחוסר אחריות בולט של כל דרגי הפיקוד בצה"ל, לא הדירה שינה ולא זכתה לכל תשומת-לב. וכל זאת, עשרה ימים לפני שנפתחה מלחמה קשה ונוראית.

בלי שום ידע על המלחמה הקרֵבה, פניתי למח"ט, לקבל את מדריכי המאו"ג לסדרת אימונים והכנה מבצעית של הגדוד במעוזים עצמם, עקב לוח הזמנים שכפה עלינו ה"חוכמולוג".

בקשתי נדחתה על הסף עקב "אי-צורך" וגם מחמת יציאתם של המדריכים לחופשת החגים. במשותף עם הסמג"ד ועם קציני מטה הגדוד, החלטנו, כי נדאג לעצמנו, ונפתח מיד בסדרת אימונים מואצת לכל המעוזים בכל הגזרות. המג"ד, כאיש סדיר, המכיר מקרוב את כלי הנשק, את תרגולות הקרב במעוזים, את המודיעין ואת ידע האויב, לקח על עצמו להכשיר את כל מפקדי וחיילי הגדוד.

האחריות הבסיסית וההכשרה המקצועית והערכית לא אפשרו לנו בשום אופן להסתפק בתפיסת החטיבה והאוגדה, שאין כל צורך להכשיר את הגדוד לתרחישים אחרים מ"פועלי תחזוקה".

צוות המג"ד, שכלל את קלמן רוזנבלט (ותיק מאוד בגדוד, שהכיר אישית כל חייל וכל מפקד), רס"ר הגדוד, נהג ומדי פעם קצין ממטה הגדוד, הכין, תכנן וביצע כל עשרת הימים לפני פרוץ הקרבות, אימונים מהבוקר עד הלילה כולל בכל מעוזי הגדוד. האימונים כללו הכרת המעוז לפרטי-פרטים, שיעורי נשק, תרגולות קרב במעוז והכרת השטח והאויב. קלמן, הרס"ג, טיפל בעדינות נחושה ובלתי מתפשרת ב"חיול" החיילים והמפקדים כראוי. בשלושת הימים הראשונים (ימי ראש-השנה, 28-26 בספטמבר), נתקלנו בקשיים רבים אצל חיילים וגם אצל קצינים, שנדרשו לאימונים ולהתנהגות חיילית.לכולם היה ברור, שיוצאים לקו של כיף, של דיג ובעיקר ל"שעמום" מבצעי (כולל "נאום הדגל" של המח"ט). פתאום, ללא התרעה מוקדמת, נפל עליהם מג"ד סדיר מגולני, ש"שיגע להם את השכל" באימונים מואצים, בתרגולות מלחמה, בלבוש, בהופעה, בהתנהגות כאילו היו טירונים, או חיילים בסדיר. בתום שלושת הימים הללו, מסר לי קלמן בסוד, שקבוצת חיילים ומפקדים מתעתדת להגיש בסיום המילואים עצומה נגדי למח"ט 16 בדרישה להחליף את המג"ד הסדיר במג"ד אחר.

בשבת, 29 בספטמבר, התחיל הצבא המצרי לרכז כוחות בקרבת התעלה, כך שניתן היה להבחין בהם גם ללא משקפת. ריכוז הכוחות המצרי נטע חשש כבד אצל החיילים ואצל המפקדים והיענות לאימונים ולשיתוף הפעולה עם המג"ד גברו מיום ליום.¹ קציני הגדוד ומפקדי המעוזים נטלו תפקיד מרכזי בהכשרת החיילים לתרחיש מלחמה.

גדודי הטנקים לא ביצעו, כנדרש, אימוני חבירה טנקים למעוזים, בטענה שתוך כמה ימים יוחלפו על-ידי גדודים אחרים, ואֽתם יבצע גדוד 68 את אימוני החבירה. מיותר להסביר שבין לבין הייתה במקרה גם מלחמה.

גדוד 68, נכנס למלחמה ערוך ומוכן, ככל שניתן בתנאים שעמדו לרשותנו, חרף הקשיים, שנערמו בפנינו.

בשעות אחר-הצהריים המאוחרות ביום חמישי, ארבעה באוקטובר, הוכרז מצב כוננות ג' באוגדה 252, כולל בחטיבות הקו ובגדודים. גדוד 68 קיבל הוראה להוסיף עוד עמדת שמירה מאוישת בכל מעוז. ההוראה בוצעה במלואה, חרף הקושי הרב ומצוקת כוח-אדם במעוזים. כמובן, החזרנו מיד את המפקדים ואת החיילים, שיצאו לסבב חופשות, וביניהם אורי הורוביץ, הסמג"ד, וגדי שומך, מ"פ ג'. בשאר יחידות האוגדה מצב כוננות ג' היה וירטואלי בלבד. שום טנק לא קודם מערבה, לכיוון קו התעלה. חטיבה 401 נשארה בביר תמדה, ולא קודמה לעבר התעלה. לא התקיימו כל סיורי מפקדים בקו, לא נערכו רענון פקודות; וכמובן, חרף הכוננות, לא נערכו חבירוֹת טנקים למעוזים. למעשה, כל מצב כוננות ג' באוגדה 252 הסתכם בתוספת עמדת שמירה במעוזים.

ביום שישי, חמישה באוקטובר, במסגרת מצב כוננות ג', המשיך גדוד 68 המשיך באימונים. במקביל, שלח המג"ד את הסמג"ד לעדכן את רשימות החיילים בכל המעוזים בגזרה הצפונית. חנן גוראל, השליש, נשלח לאותה המשימה בגזרה המרכזית ובגזרה הדרומית (הרשימות הללו סייעו רבות באיתור הנעדרים בהמשך). כל הפעולות הללו נעשו בהתאם לנהוג בצה"ל ולא בעקבות נבואה/הברקה/הארה.

לו נהגה אוגדה 252 לפי התקניים בצה"ל, בחמישה באוקטובר ובמסגרת מצב כוננות ג', היו צריכים לבצע כמה צעדים: 1) החלפת גדוד חי"ר מילואים 68 בגדוד סדיר (גולני או צנחנים); 2) פריסת חטיבת הטנקים 14 לפי "שובך יונים" בקו התעלה; 3) קידום חטיבת הטנקים 401 לקרבת קו התעלה; 4) סיורי מפקדים בקו, כולל רענון פקודות. כל זה לא נעשה, ובעצם לא נעשה כלום, והשאר היסטוריה.

לאור תוצאות הקרבות, שבהם היו טנקים שלנו במעוזים או בסמוך להם, במעוז " "בודפסט"" ובמתחם מעוזי "אורקל", ברור מעל לכל ספק, כי לו נפרסו הטנקים של חטיבה 14 בקו התעלה לפני פרוץ המלחמה (בהתאם ל"שובך יונים"), מבצע הצליחה המצרי היה נכשל, או משתבש לחלוטין.

אחרי מלחמת יום הכיפורים החליטה ועדת הצל"שים² להעניק 27 צל"שים ועיטורים למפקדים ולחיילים מגדוד 68, וביניהם לשריונאים, שהיו ת"פ הגדוד, לשריונאים, שהסתפחו למעוזי הגדוד 68 ולנספחים, שהיו במעוזים. מתוכם שבעה-עשר צל"שים ללוחמי גדוד 68. בטבלה 1 - רשימת הצל"שים לפי מעוזי הגדוד (ראה תמונת טבלה מצורפת).

בחינה מקצועית מדוקדקת של החלטות ועדת הצל"שים, מעלה שאלות רבות– כיצד ועל סמך אילו עובדות קיבלה הוועדה את החלטותיה. הוועדה לא שמעה, לא דיברה ולא התייעצה עם מג"ד 68. הוועדה לא קראה ולא התייחסה לתחקירים המבצעיים של גדוד 68. בולט בבירור קיפוח הגזרה הצפונית בקו מעוזי התעלה.

ניתן לקבוע, בוודאות, כי הוועדה לא הכירה כראוי את הרקע הכללי במלחמת המעוזים של גדוד 68; לא הכירה ולא ידעה כראוי את קרבות המעוזים השונים;. לא הבינה כראוי את מצב המעוזים, שנותרו לבדם בקו התעלה, ללא סיוע של טנקים, ללא סיוע ארטילרי וללא סיוע אווירי. לא הבינה את יחסי הכוחות כאשר 250 לוחמי חי"ר מילואים התמודדו לבדם מול שתי ארמיות מצריות עם למעלה ממאה אלף חיילים, 2,200 קני ארטילריה, 1,500 טנקים בסיוע הפצצות של חיל האוויר המצרי. בשום מלחמה אי-פעם בהיסטוריה הישראלית לא היו יחסי כוחות כאלה של מעטים מאוד מול רבים מאוד.

לוחמי המעוזים נלחמו בתנאים הקשים ביותר שניתן להעלות על הדעת, שלושה ימים, תוך חירוף-נפש, באומץ-לב ובעוז-רוח, כשהונהגו על-ידי קציני הגדוד במנהיגות קרבית עילאית, תוך אבדות כבדות ומעיקות. לכל הנזכר לעיל, אין ביטוי הולם בהחלטות ועדת הצל"שים.

לצורך המחשת האבסורד בהחלטות הוועדה, נביא שתי דוגמאות, שמציגות באור מביש ובביזיון צורב את מהות החלטות הוועדה:

מעוז "בודפסט" בפיקוד סגן מוטי אשכנזי – המעוז היחיד, שלא נפל בידי המצרים ולא פונה על-ידי כוחותינו. המעוז היה מטרה להתקפות המצרים הקשות ביותר מכל מעוזי קו התעלה, בהפצצות מהאוויר, בהפגזות כבדות ללא הפסקה מעשרות רבות של קני ארטילריה ומרגמות כבדות ובהתקפות של כוחות שריון בעוצמה חטיבתית מלווים בכוחות קומנדו וחי"ר.

שישה ימים מלאים עמד מוטי אשכנזי, מפקד המעוז, בעמדות הפיקוד במעוז תוך סיכון חיים בכל רגע ורגע. כל זאת באומץ-לב ובעוז-רוח עילאיים, תוך הפגנת דוגמה אישית ומנהיגות קרבית יוצאות דופן.במהלך הפיקוד על הקרבות במעוז. בסיוע שני טנקים, שחברו למעוז, הפגין אשכנזי דבקות-על במשימה שהוטלה עליו תוך קור-רוח ושיקול-דעת ברמות הגבוהות ביותר. עמידתו האיתנה של מעוז "בודפסט" בפיקודו מול כוחות מצריים עדיפים מנעה את התמוטטות הגזרה הצפונית לידי המצרים.

לו התבקשתי, כמג"ד 68, להעניק עיטור גבורה אחד בלבד לאנשי הגדוד, לא הייתי מהסס או מתלבט, ומעניקו ללא ספק למוטי אשכנזי. ועדת הצל"שים התעלמה לחלוטין ממנו, ואשכנזי לא קיבל כל עיטור.

סג"ם שלמה ערמן ז"ל היה סמל מחלקת הטנקים, שהייתה קבועה במתחם "אורקלים" ת"פ רס"ן גדי שומך, מפקד המתחם ומפקד "אורקל" א' (מ"פ ג' בגדוד 68). במהלך התקפות הכוחות המצריים,נהרג מפקד מחלקת הטנקים, וסמל שלמה ערמן קיבל את הפיקוד על מחלקת הטנקים. אין עדויות לגבי תפקודו, מאחר שגדי שומך, המ"פ, נהרג; ובהמשך נהרג סגן עזרא קצב, סגנו של גדי. עצם העובדה, שמעוז "אורקל" א' לא נפל בידי המצרים, מעידה יותר מכל, כי מחלקת הטנקים בפיקוד ערמן לחמה בגבורה רבה ובמקצועיות שריונאית גבוהה.

לאחר שסגן דוד אבודרם קיבל את הפיקוד על "אורקל" א' (כקצין היחידי, שלא נפגע מחמשת הקצינים במתחם "אורקלים"), הוא החל, בתיאום עם מג"ד 68, לתכנן את פינוי המתחם במסגרת המבצעים לפינוי המעוזים. כוח הפינוי העצמי כלל את טנק הסמל שהוביל, זחל"ם עם לוחמי גדוד 68 ובו גם דוד אבודרם, מפקד הכוח ועוד טנק.

הפינוי החל בהצלחת הכוח לחלוף ליד "אורקל" ג', שהיה בידי המצרים, במרחק כ-300 מטר דרומה מ"אורקל" א'. לאחר הצלחת הכוח להתגבר על עוד שני מארבים מצריים, נקלע הכוח למארב גדול לפני הגעתו לצומת "לחצנית". המארב פגע בזחל"ם ובטנק האחרון.

בתחקיר מבצעי מפורט, שערך מג"ד 68, לאחר חזרת שבויי הגדוד (ביניהם גם דוד אבודרם) מהשבי, אמרו בפירוש אבודרם וחייליו, כי בעת ההיתקלות האחרונה, ברח הטנק של ערמן על ציר התנועה דרומה, והשאירם פצועים ומדממים, עד שנפלו בשבי.

להעניק לערמן ז"ל (שנהרג באש כוחותינו³) את עיטור הגבורה, מבלי לבחון את העובדות לאשורן וללא דיאלוג עם מג"ד 68, זה יותר חמור מביזיון.

ועדת הצל"שים התרשלה חמורות בכך שלא נפגשה עם מג"ד 68. היא הפגינה חוסר מקצועיות כשלא קראה ולמדה את התחקירים המבצעיים של גדוד 68. ועדת הצל"שים נכשלה בתפקידה באופן מביש ואף יותר מכך. הוועדה מעלה בתפקידה.

גם אחרי ארבעים-חמישים שנה, ניתן לתקן את מחדל הצל"שים בגדוד 68. הרמטכ"ל, סגנו ואלוף פיקוד הדרום יכולים לתקן את העוול הכבד, שגרמה לגדוד 68 ועדת הצל"שים למלחמת יום הכיפורים. כצעד ראשון – יש להעניק לכל מפקדי ולוחמי גדוד 68 ציון לשבח גדודי.

אף פעם, לא מאוחר מדי.

בטבלה 2 – הצעת מג"ד 68 לתוספת צל"שים ועיטורים לאנשי הגדוד – לפי רשימת המעוזים (ראה תמונת טבלה מצורפת)

גדוד חי"ר מילואים 68 מחטיבה 16 הירושלמית נערך במעוזי הקו לאורך תעלת סואץ, עשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, במסגרת שירות תעסוקה מבצעית בבט"ש. במלחמת יום הכיפורים השתתף בקרבות בקו ההגנה הקדמי בסיני מול האויב המצרי.

מכלל עשרים המעוזים בתעלה, החזיק גדוד 68 בשישה-עשר מעוזים – עשרה בגזרה הצפונית,⁴ ארבעה בגזרה המרכזית⁵ ושניים בגזרה הדרומית.⁶ פלוגת נח"ל סדירה איישה את ארבעת המעוזים הנוספים בקצה הגזרה הדרומית.

הגדוד התאמן והכשיר את עצמו למלחמה בעשרת הימים לפני פרוץ המלחמה באימונים אינטנסיוויים ומקצועיים על-ידי המג"ד, על-ידי מפקדת הגדוד, על-ידי המ"פים ועל-ידי מפקדי המעוזים. תחקיר אג"ם/מה"ד/היסטוריה קובע, כי גדוד 68 עמד בכשירות ובכוננות עם פרוץ המלחמה. "המעוזים לא נתפסו עם המכנסיים למטה. רמת לחימתם לאורך כל הקו מול העוצמה המצרית שהסתערה עליהם, מעידה על כך".

קו בר-לב, קו ההגנה של צה"ל על גדות תעלת סואץ, אל מול האויב המצרי, שהמעוזים היו חלק ממנו, כלל שלושה מרכיבים מחילות היבשה: טנקים כמרכיב עיקרי ודומיננטי – כשמונים אחוזים; ארטילריה – כחמישה-עשר אחוזים וחי"ר במעוזים – כחמישה אחוזים. מרכיב נוסף ומכריע היה חיל האוויר.

עם פרוץ המלחמה, ובפועל בימים שישה-שמונה באוקטובר, לא הגיעו הטנקים לעמדותיהם – ה"סנפירים" ליד המעוזים. מ-300 הטנקים של אוגדה 252, נשארו כשישים טנקים כשירים בלבד, וכל השאר הושמדו על-ידי המצרים, או נפגעו. הארטילריה, שהייתה מועטת, נפגעה, או יצאה מכלל פעולה. חיל האוויר, שאמור היה להכריע, לא הצליח להשתתף ממש בקרבות הבלימה עקב עליונות אווירית של סוללות טילים קרקע-אוויר של המצרים. חלק מהמטוסים, שניסו לסייע, הופלו לנגד עינינו על-ידי חומת אש נ"מ מצרית.

בקרבות הצליחה של הצבא המצרי בשתיים בצוהרי שישה באוקטובר השתתפו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שתוגברו בחטיבות שריון ובקומנדו – כמאה אלף חיילים – בסיוע מאסיווי של כאלפיים קני ארטילריה ומרגמות, בחיפוי טנקים, תול"רים וטילים, כולל הפצצות של חיל אוויר המצרי.

מול כל העוצמה אדירת הממדים,עמד גדוד 68 כמעט לבדו.

קו בר-לב הפך בפועל לקו 68 – אנשי גדוד 68 לחמו מעטים מאוד מול רבים מאוד בתנאים ובנסיבות קשים ביותר, תוך הפתעה אסטרטגית מוחלטת. יותר משלושה ימים לחם הגדוד בחירוף-נפש, באומץ-לב ובגבורה, ושילם מחיר כבד במיטב לוחמיו, מפקדיו וחייליו. גדוד 68 לא נכנע לעדיפות העצומה של האויב בכוח-אדם, באמצעי-לחימה ובאש, והמשיך ללחום בנחישות, עד שהוחלט לפנות את המעוזים.

מבצעים לחילוץ ולפינוי המעוזים בוצעו תוך קרבות קשים, וגם בהם נפלו מיטב הלוחמים. המעוז האחרון שפונה היה מעוז "בוצר" בפיקודו של צביקה ציפמן, בתשעה באוקטובר, לאחר הפינוי הדרמטי של מעוז "פורקן" בפיקודו של מאירקה ויזל בשמונה באוקטובר. מעוז "בודפסט", שניצב על השרטון בחוף הים התיכון, בפיקודו של מוטי אשכנזי, לא נפל ולא פונה, אלא עמד בכבוד מול שלוש התקפות קשות. הוא השמיד בסיוע טנקים כוח מצרי בעוצמה של צוות חטיבתי משוריין.

מתוך עדות מג"ד 68 בפני ועדת אגרנט בתחילת 1974: "אם נשקול מי למעשה עמד נוכח הצבא המצרי העצום, אל מול המאסות האדירות והכלים המתוחכמים שלו, הרי שאינני חושב שיש עוד סיפור של גבורה של מעטים נגד רבים כפי שקרה במקרה של המעוזים.

"נאמר גלויות: מאות לוחמים בלבד, כמעט כולם אנשי מילואים, עמדו ללא כל סיוע של טנקים או חיל אוויר, עם סיוע ארטילרי לא רב, ועמדו בכוחות עצמם, בגופם, מול כל הצבא המצרי ובלמו אותו למשך 72 שעות. בכך אפשרו לכוחות המילואים המשוריינים ולכוחות נוספים של צה"ל להתגייס ולהציב קו בלימה במרחק של כעשרה ק"מ התעלה. זה, למעשה, הציל את המדינה מפלישה של טנקים ושל כוחות מצריים עד לתוך גבולות המדינה בתוך הקו הירוק".

שאלת הוועדה: "האם לא נכון יותר לחשוב שצריך במצבים כגון אלה שתיארת להיכנע? האם לא שקלת להיכנע?"

תשובה: "לא שקלתי כניעה. גם היום, בדיעבד, לא הייתי שוקל כניעה".

כידוע, איש מהמעוזים – לא מפקדים ולא חיילים – לא פנה, לא ביקש ולא הציע כניעה.

"גם הלוחמים שלי שנפלו בשבי לא נכנעו. הם נפלו בשבי תוך לחימה, כאשר אזלה התחמושת, מפקדים נהרגו וחלקם היו פגועים ופצועים".

"הפגישה עם השבויים שחזרו הייתה אדירת-רגשות. אין עליהם תג של שבוי, כי אם (של) לוחם, לוחם בגבורה. סיפורי הגבורה של חלק מהשבויים הם סיפורי גבורה, שעוד רבות ידובר בהם".

סיכום העדות – "בתחילה הייתי מודאג מרמת הגדוד, וחשבתי שאם תהיה מלחמה, הייתי רוצה להיות עם הגדוד הסדיר שלי מגולני. בדיעבד, לאחר המלחמה,קשה לי לתאר יכולת לחימה יותר מסורה ואמיצה מאשר הפגינו החיילים והמפקדים שלי במלחמה הזו".

הישגים בולטים של גדוד 68 – הצלה ומניעת כיבוש הגזרה הצפונית, כולל מפקדת חטמ"ר 275 ומתקן התחזוקה (מת"ק) רומני דרך ציר השרטון על-ידי כוחות מצריים מחטיבה 25, בעקבות העמידה האיתנה וההרואית של מעוז "בודפסט" בפיקודו של סרן מוטי אשכנזי ובסיוע אמיץ ומקצועי יוצא-דופן של מחלקת הטנקים במעוז בפיקודו של סג"ם שאול מוזס.

פינוי המעוזים בכוחות עצמם ללא כל סיוע – הצלת חייהם של 130 לוחמי גדוד 68, חיילים ומפקדים (מתוך 254). הורדת "עול" חבירת הטנקים למעוזים ומניעת המשך אבידות כבדות באנשים וברק"ם.

ולאחר הפינוי מקו התעלה – שיקום הגדוד והחזרתו לכשירות ולפעילות מבצעית תוך זמן קצר.

1. בסיום הלחימה, לאחר פינוי המעוזים, פנו אליי רבים, חיילים ומפקדים גם יחד, ושיבחו את סדרות האימונים, שאֽפשרה להם לדעת להילחם.
2. בראש הוועדה עמד אלוף מנחם (מנדי) מרון, והיו חברים בה תא"לים – העורך.
3. סמל ערמן הועלה בדרגה לאחר נפילתו – העורך.
4. "טרקלין", "בודפסט", "אורקל" א', "אורקל" ב', "אורקל" ג', "לחצנית", "דרורה", "כתובה", "מילאנו" ו"מפרקת".
5. "חיזיון", "פורקן", "מצמד" ו"לקקן".
6. "בוצר" ו"ליטוף".

בפרק הבא – ההיגיון בשיגעון – עיונים במחדל המודיעיני