"אטימות מוחין היא גם העיקשות שלא ללמוד מן הניסיון" - כך כתבה ההיסטוריונית האמריקנית בת-עמנו ברברה טוכמן בספר המופת שלה "מצעד האיוולת". הלקח הזה לא נלמד די הצורך, מה שעולה מאיוורורה של "יוזמת השלום הסעודית", שאחרי תקופת הקפאה עמוקה, יש מי שמנסים להחיותה, תוך רמיזה שיקרית כאילו לפנינו יוזמה משופצת שתותאם למזרח התיכון החדש.
אם נסיר את המחלצות הסגנוניות שנועדו להקל על שיווק הרעיון לציבור החשדן, מדובר באולטימטום סעודי, לפיו על ישראל לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים (זו שבימים האחרונים מצאה את השמאל הישראלי בעיצומה של מסכת קינות קורעת הלב על תוצאותיה הנוראות), לרבות רמת הגולן, הכרזה על ירושלים המזרחית כבירת פלשתין, והסעיף המוצנע במתכוון, המדבר על שיבת הפליטים, אך נחבא מאחורי ההתנסחות התמימה "פתרון מוסכם וצודק לבעיית הפליטים".
תמורת מסירת כל הנכסים האסטרטגיים הכבדים הללו - שלחלקם יש לנו קשר היסטורי ידוע - שלא לדבר על החזרת רבבות פליטים (כלומר, בני הדור השלישי לאוכלוסייה שבמתכוון הוקפד לשמר את מעמדה כ"פליטים" כדי שישמשו כנשק נצחי נגד ישראל, שניצחה במלחמת אין-ברירה שבה לא הייתה אמורה לנצח), יסכים העולם הערבי לנורמליזציה עם ישראל.
למי שהגיע מן החלל החיצון לביקור בכדור-הארץ, הנוסחה הזו נשמעת אולי מפתה. הנה, דווקא סעודיה, בעלת המשטר הקנאי, שבמשך עשרות שנים ייצאה לעולם את האיסלאם הוואהבי הקיצוני שלה באמצעות מאות המדרסות שלה, את משפחת אוסמה בן-לאדן (אללה ירחמו) ו-15 מתוך 21 המחבלים שהיו אחראים לפיגועי הדמים של ה- 11 בספטמבר 2001, סעודיה זו היא שתוביל מסע התפייסות היסטורי עם מדינת ישראל.
האמנם? או שאולי כרגיל אצלנו שוב ישנם אלה הרואים רק מהרהורי ליבם; רוכלי השלום הוותיקים, שכל כשלונות העבר, ובעיקר התרסקות הדמים של
הסכם אוסלו, לא מונעים מהם עתה את חידוש הפמפום ההזוי, גם אחרי ששר החוץ הסעודי הכריז בפריז כי אין מקום לשום שינויים ביוזמה הסעודית.
כאז כן עתה עתה, 23 שנה אחרי חתימת הסכמי אוסלו - שלוו במסע שטיפת מוח על "השלום המיוחל שיאפשר לנו סוף-סוף לנגב חומוס בדמשק, מסע שבטוטאליות שלו היה מעורר קנאה אפילו אצל שליטי
קוריאה הצפונית - שוב חוזר הניגון המוכר...וכמעט על-פי אותם תווים.
כאז כן עתה, מדובר על הסכם א-סימטרי לחלוטין: נדל"ן מול הבטחות; שטחים תמורת חיוכים; נתב"ג בטווח טילי כתף מול ערבויות בינלאומיות (שבימים אלה, במלאת 49 שנה למלחמת ששת הימים, חובה להזכיר את בריחתו החפוזה של כוח החרום הבינלאומי של האו"ם מעזה, כונתילה ושארם א-שייח', בתגובה לאולטימטום שהציג נאצר.
מי שחושב שבעתיד מישהו מחובשי הקסדות הכחולות, שלא לדבר על חיילים אמריקניים (ממדינה שבה שלטת רתיעה גוברת מלמלא את תפקיד השריף העולמי), יהיה מוכן לשפוך טיפת דם אחת, בטריטוריה מזרח תיכונית רק כדי לשמור על הסכם - שיקום.
במאי 1995, בעיצומו של פסטיבל השלום עליו ניצחה התקשורת הישראלית, שהקפידה להשתיק כל קול של מחאה (במסגרת הפלורליזם מנוחתו עדן), נשא ראש אש"ף
יאסר ערפאת במסגד ביוהנסבורג נאום שבו כינה את הסכם אוסלו "הסכם חודיבייה". הוא התכוון להסכם שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש היהודי, הסכם שבמועד מאוחר יותר הפר אותו וחיסל את בני השבט.
מאז הפך המושג "הסכם חודיבייה" באיסלאם שם נרדף להסכם תרמית, שמותר להפר אותו.
במדינה שבה פועלת תקשורת המתפקדת באמת ובתמים ככלב השמירה על הדמוקרטיה, היה נאום כזה גורם לרעידת אדמה. לא אצלנו. כאן, מותר לכלבים לישון כאשר לא רצוי שינבחו. ולכן, מי שהעז לזעוק "המלך עירום", סווג מיד כסרבן שלום חסר תקנה.
בדיון בכנסת, טרח ח"כ ד"ר
בני בגין לצטט ארוכות מנאומו השערורייתי של ערפאת, וזכה לתגובה לעגנית מצידו של שר החוץ
שמעון פרס שקרא לו "חבר הכנסת אבו-אמר".
אותו קיבעון מחשבתי הסכם אוסלו שהרמטכ"ל דאז,
אהוד ברק (איש הימין הקיצוני, כזכור), דימה אותו לגבינה שווייצרית גדושת חורים, התמוסס בהדרגה, מפני שמלכתחילה היה מבוסס על משאלות לב במקום על המצב בשטח. הפלשתינים נידבו התחייבויות שאפילו לא חלמו לקיים, תוך שהם מנצלים קיבעון מחשבתי מבהיל של מנהלי המו"מ מצד ישראל. קיבעון כזה שגם כאשר נדלקו נורות האזהרה - המשיכו אצלנו לשיר שירי שלום ולפמפם את מוחנו באגדת "המזרח התיכון החדש" (מילים ומנגינה: ש.פרס).
קיבעון מחשבתי אינו כמובן פטנט ישראלי. אחד הקבעונות הידועים בהיסטוריה וכזה שהיו לו תוצאות הרות גורל, נרשם בברית המועצות ערב הפלישה הנאצית. השליט הסובייטי קיבל אינספור אתראות, כי פלישה גרמנית לארצו נמצאת בפתח. אלא שסטלין שהיה פרנואיד אובססיבי, התעלם מכולן, לרבות מן המידע המהימן שהעביר לו מרגל-העל ריכרד זורגה.
ערב תחילת "מבצע ברברוסה", כאשר 3.6 מיליון חיילים גרמניים עמדו לפרוץ לאורך חזית של 1,500 ק"מ, ערק חייל גרמני שהיה קומוניסט, ודיווח כי בשעה 03:30 לפנות בוקר ה-22 ביוני (1941), תתחיל הפלישה. המידע הועבר מיד לסטלין, שפקד להוציא להורג את החייל.
הזכרתי קודם את נאום חודיבייה, אבל זו לא הייתה ההתראה היחידה שמדובר על מקח טעות קרדינלי. הסכם אוסלו דיבר כמובן על הפסקת הטרור הפלשתיני. את ערפאת זה הצחיק, כשם שהצחיקה אותו ההתחייבות לשנות את הסעיף באמנה הפלשתינית המדבר על השמדת ישראל.
ב-21 בדצמבר 1995, שנתיים בלבד אחרי הטקס החגיגי במדשאת הבית הלבן, חתמו בקהיר נציגי אש"ף וחמאס על הסכם המתיר לחמאס לבצע פעולות טרור נגד ישראל, בתנאי שהן לא יביכו את הרשות הפלשתינית... זו הייתה דוגמה אופיינית לציניות של ערפאת: פיו מפיק מרגליות שלום וידיו מתירות את הדם.
איך כתבה ההיסטוריונית הדגולה ברברה טוכמן, ששוב אני נהנה לצטט מדבריה: "אטימות מוחין היא גם העיקשות שלא ללמוד מן הניסיון".
לא 67', 48' לימים היה מי שבמחנה הפלשתיני הודה בגילוי לב, כי הסכם אוסלו היה בבחינת "יציאה מבטן הסוס הטרויאני"! הדימוי שגייסו הפלשתינים מן האפוס ההומרי המפורסם, נשמע מאוד ציורי, אבל הוא מעט מוגזם.
פשוט, הפלשתינים לא נאלצו לבנות סוס עץ וגם לא להתחבא בבטנו. גם כאשר נחשפו כוונותיהם האמיתיות - והיה כמובן מי שבמערכת הפוליטית שלנו דאג להסתיר אותן מתחת למעטה של שקרים והלקאה עצמית - בצד הישראלי השרוי באופוריה, העדיפו לא לראות ולא לשמוע.
איש מקרב הוזי אוסלו לא טרח להשקיע מחשבה בסוגיה היסודית. זו אשר, גם היום, אם יתעלמו ממנה, תטרפד כל מאמץ להשיג פשרה היסטורית בסכסוך הארוך: איזה ערך יש להסכם חתום, כאשר האוכלוסייה הפלשתינית ממשיכה לחיות על המיתוס השיקרי כאילו היהודים גזלו ב-48' את אדמת פלשתין, השייכת מדורי דורות לעם הפלשתיני שגורש מאדמתו, ושלום ייכון רק כאשר תוחזר הגזילה לבעליה.
כאן אין מדובר בנאום שטנה חד-פעמי של אחד מראשי הרשות הפלשתינית, נאום שאחר כך אפשר להתעלם ממנו. כאן מדובר במורשת קבועה שאותה נוהגת מערכת החינוך הפלשתינית לטפח במשך שנים על גבי שנים.
הטענה שאותה נוהג השמאל הישראלי לזמר במשך שנים, כאילו מקור הסכסוך הוא הכיבוש של 1967, היא שיקרית ונועדה להבהיר לעולם כי סרבן השלום הבלעדי היא ישראל, המסרב לסגת מהשטחים.
אף אחד בשמאל לא טורח להסביר איזו התנחלות בדיוק גרמה לטרור הפלשתיני ל-פ-נ-י 67'?! הם צודקים. אין צורך להתעמק יתר על המידה בארגומנטציה של הפלשתינים כדי להיווכח שמה שמעניין אותם זה לא 67' אלא 48'!
מעשה של זוועה דוגמה אופיינית מאחד ממעשי הזוועה שידעה ישראל.
ב-11 בנובמבר 2002, חדר מחבל בודד לקיבוץ מצר, השוכן כחצי ק"מ מערבית לקו הירוק. הוא רצח חמישה אנשים, ביניהם אם (רויטל אוחיון) ושני בניה (מתן ונועם). גדודי "אל-אקצה" הזרוע הצבאית של הפתח נטלו על עצמם אחריות לרצח, ודוברם הסביר כי הפעולה בוצעה ב"
התנחלות גזולה". כמה חודשים קודם לכן, במסגרת התוכנית לילדים ולנוער(!) ב"קול פלשתין", סיפרה הקריינית למאזיניה הרכים על "
הכפר הגזול קיסריה" שאותו "יש להחזיר לידיים פלשתיניות".
שתי הדוגמאות הללו הן רק טיפה בים ההסתה וטיפוח המיתוס הפלשתיני השיקרי. מי שמצפה כי רק מפני שמישהו יחתום על נייר כלשהו, יביא הדבר לפריצת דרך היסטורית, חי כמובן באשליות מסוכנות. כבר היינו בסרט הזה.
מהפך תודעתי קיצוני לא מחוללים בהוקוס פוקוס בוועידת אינסטנט שמצטלמת יפה.
אולי כדאי להתחיל בצעד קטן. קטנטן. הכי סמלי.
כשנחתם הסכם אוסלו ונביאי השקר התמוגגו, איש מהם לא שם לב לעובדה המאלפת, כי במפות הפלשתיניות הכי רשמיות שיש, לא מופיעה בכלל ישראל... מדינת ישראל לא קיימת. יוק! הפלשתינים, מסתבר, חתמו על הסכם עם ישות דמיונית.
השמאל הישראלי התנפל, כזכור, בשצף קצף על הדרישה שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי. "דרישה מטופשת", כינה אותה. אני סקרן לדעת איך יסבירו דוברי "מחנה השלום" את הסירוב הפלשתיני להכיר בנו מבחינה קרטוגראפית.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
