ראו את שתי התמונות שבראש המדור. התמונה מימין צולמה השבוע (יום ג', 28.8.18) בצומת עזריאלי בתל אביב, כאשר הנכים שבו וחסמו אותו למשך למעלה משעתיים. נזכיר שמדובר באחד הצמתים העמוסים ביותר בתל אביב, ואשר חסימתו השפיעה קשות על התנועה ברחבי גוש-דן; הצומת הזה מוביל בין היתר לבית החולים המרכזי של תל אביב. התמונה משמאל צולמה באחת מהפגנות החרדים, אשר חסמו לכמה דקות צומת ירושלמי המשרת בעיקר את תושבי השכונות החרדיות. דומני שלא צריך להוסיף הסברים.

החוק אוסר בצורה ברורה וחד-משמעית לחסום כבישים וצמתים. "לא יעמוד אדם בכביש, בין כדי לעצור רכב לשם נסיעה ובין לכל מטרה אחת, אלא בתוקף תפקיד רשמי" – קובעת תקנה 112 לתקנות התעבורה. לאחר מכן יש הסתייגות, המאפשרת חריגה מהכללים החלים על הולכי רגל כאשר מדובר "בהלוויה או בתהלוכה שנערכה כדין" – אבל היא אינה חלה על תקנה 112. כלומר: אפילו בהפגנה ברישיון אסור לחסום כביש.

איסור דומה ואפילו חמור יותר חל על נהגים: "לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה". חד וחלק, פשוט לחלוטין. ומה לגבי עגלות נכים? "לא ילך אדם בכביש ולא יסיע בו עגלת ילדים או עגלת חולים או כיסא חולים, אלא אם אין בצד הכביש מדרכה או שוליים תקינים או שביל שהוקצה להולכי רגל".

אבל המשטרה אוכפת את החוק הזה בצורה בררנית, כאשר הבררנות נעשית לפי כמות יחסי הציבור שיש לחוסמים. נכים? הם באמת מוכי גורל ולפעמים קורבנות של ביטחון המדינה, וזה מספיק כדי שהחוק לא יחול עליהם. חרדים? פרזיטים, משתמטים, שחורים – וזה מספיק כדי שהחוק יוחל עליהם בצורה כוחנית ואף אלימה.

שלוש שנים. זה הזמן שחלף מאז אמור היה להיפסק השימוש בפאואר סנטר בן 11,000 המ"ר שהוקם שלא כחוק בעשור הקודם בצומת ירקונים. שלוש שנים – והוא פועל כמימים ימימה. השבוע הורה בית המשפט המחוזי להרוס אותו עד 1 בינואר הקרוב; יש לי הרגשה שגם זה לא יקרה.

פשוט לא להאמין. לא מדובר באיזושהי תוספת בנייה קטנה בכפר נידח, אלא באזור קניות ענק בלב המדינה. לא מדובר בעבריין שפעל באישון לילה, אלא בחברות – כולל ציבוריות – שפרסמו בריש גלי את מעשיהן. לא מדובר במישהו שרצה עוד קצת מקום לילדיו, אלא בפעילות מסחרית שהניבה עשרות מיליוני שקלים. הכשרת היישוב, אחת מבעלות המתחם, דיווחה שהרווח השנתי שלה ממנו הוא 2 מיליון שקל – והעבירה הזאת נמשכת 15 שנה. וזה נמשך למרות שבהסדר טיעון נקבע בהסכמת הבונים והשוכרים, שהעסק יחוסל עד יולי 2015. כעת זה יקרה אולי בינואר 2019.

זהו מקרה בולט במיוחד, אבל ממש לא יחיד, של אוזלת היד (ושוב – האכיפה הבררנית) שמפגינות כל הרשויות באכיפת חוקי התכנון והבנייה: הוועדות המקומיות והמחוזיות, משרד המשפטים, המשטרה, בתי המשפט. אני לא מצליח להבין איך זה שנותנים לעבריינים להמשיך ליהנות מפירות עבירותיהם, ומאפשרים להם עוד דחייה ועוד בקשה ועוד ערעור, במקום לשלוח דחפורים שיהרסו את המפלצות הללו. אני לא מבין איך מאפשרים לבעלי הון להרוויח עוד ועוד מיליונים, במקום לחלט את המבנה הבלתי-חוקי ואת ההכנסות ממנו. הלקח: החוצפה ועזות המצח משתלמות עוד יותר מאשר סתם פשע.

כבר עמדתי שוב ושוב על ההחלטות הבלתי-חוקיות (ואולי אף הבלתי-חוקתיות) של בתי משפט בנוגע לאיסורי פרסום על שמותיהם של חשודים. השבוע הדבר הגיע לשיא של אבסורד: פרקליטות המדינה הגישה כתב אישום בטענה לשוחד בחירות בעמנואל – ושמו של הנאשם השני (לצידו של ראש המועצה, עזרא גרשי), אסור בפרסום. למה? כי יש צו ישן כזה.

מדובר באדם העומד בראש קהילת חב"ד בעמנואל ומי שלטענת המדינה קיבל במישרין טובות הנאה אישיות בעד גיוס חסידיו לצידו של גרשי. כלומר, אין כאן שום סיבה שבעולם לאיסור פרסום: זה כבר כתב אישום (אחרי שימוע), מדובר בדמות ציבוריות ובאישום סביב שחיתות ציבורית חמורה. עכשיו המדינה תבקש להסיר את איסור הפרסום, ותהיו בטוחים שגם זה לא ייגמר בבית משפט השלום, אלא יעלה למחוזי ואולי אפילו לעליון.

איסורי הפרסום הללו לא רק נוגדים את עקרון-העל של פומביות הדיון (עקרון יסוד חיוני במדינה דמוקרטית) ואת פסיקת בית המשפט העליון, אלא גם את ההיגיון. הרי מי שרוצה לדעת – יודע; ומי שאינו יודע, עלול לחשוד בהרבה כשרים במקום באחד שאולי דבק בו רבב. אבל בתי המשפט נותנים לכך יד, ולפעמים גם המשטרה והפרקליטות אומרות: מה שתחליטו, לנו זה לא משנה. ואז פוגעים בחופש העיסוק ובחופש הביטוי של העיתונאים, שכלל אינם מיוצגים ולרוב אפילו לא יודעים על ההליך.

את זה צריך לשנות. יש לקבוע, שמועצת העיתונות או גוף ייצוגי אחר יקבל הודעה על כל בקשה לאיסור פרסום ויוכל לשלוח לדיון נציג מטעמו. המדינה תחויב להתנגד לאיסורי הפרסום, משום שעליה לייצג את האינטרס הציבורי הרחב ואת שלטון החוק. איסור פרסום, אם יינתן, יהיה לתקופות של עד 14 יום בכל פעם; הארכה שלישית שלו תחייב דיון בעליון (כמו במעצרים, משום שמדובר כאמור בפגיעה בעקרונות-על ובזכויות יסוד). דחיית בקשה לאיסור פרסום תאפשר ערעור בתוך 24 שעות וערכאת הערעור תחויב להחליט בתוך 48 שעות. בקשה לגלגול שלישי בעליון תהיה ברשות בלבד ותעמוד בכללים המתאימים. והעיקר: השופטים יצטרכו לזכור שגם הם מחויבים לחוק, לפסיקה ולהיגיון.

תקנות סדר הדין האזרחי קובעות: "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טירחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר, אם לאו". בהמשך נקבע, כי "לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טירחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין, זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור" – ואז הוא יכול להביא בחשבון את היקף התיק ודרך ניהולו.

אני לא מכיר מחקר אמפירי מקיף על פסיקת הוצאות בבתי המשפט בישראל, אך הרושם החד-משמעי שלי – כמי שקורא על בסיס יומי פסקי דין בכל הערכאות – הוא שבחלק ניכר מן המקרים לא נפסקות הוצאות כלל, ואלו שנפסקות הן נמוכות מאוד ולא מתקרבות למה שבאמת מוציאים הצדדים. תראו את חוסר הצדק וחוסר ההיגיון: אדם נאלץ לנהל הליך, זכה בו – ואז משלם מכיסו תמורת הצדק שהגיע לו.

בשיחות עם שופטים בבתי משפט השלום והמחוזי אני שומע את אותו הסבר: אם נפסוק הוצאות משמעותיות, ערכאת הערעור תבטל אותן. ואז אני מדבר עם שופטים בעליון שאומרים: אתה צודק, אנחנו באמת לפעמים פוסקים, יש מקרים כאלה ומקרים כאלה. בקיצור: אין תשובה של ממש. נכון שהחוק לא מחייב לפסוק הוצאות, אך תרשו לי לצטט אמירה של הרב שלמה זלמן אויערבך המנוח: בשולחן ערוך לא כתוב שאסור להכניס חתול לארון הקודש. לא כל דבר צריך להיות כתוב ברחל בתך הקטנה; מותר גם להפעיל את הראש.

סעיף 32 לחוק המעצרים קובע: "החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, יבהיר לו מיד את דבר המעצר ואת סיבת המעצר בלשון המובנת לו, ככל האפשר, וכן את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו, לאדם קרוב לו ולעורך דין ואת זכותו להיפגש עם עורך דין, הכל בכפוף להוראות סעיפים 34 עד 36; וכן את זכותו להיות מיוצג על-ידי סניגור כאמור בסעיף 15 לחוק סדר הפלילי או לפי חוק הסניגוריה הציבורית". סעיף 34 לחוק קובע: "עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו. ביקש עצור להיפגש עם עורך דין או ביקש עורך דין שמינהו אדם קרוב לעצור להיפגש עמו, יאפשר זאת האחראי על החקירה, ללא דיחוי".

לאחר מכן באים מקרים בהם ניתן לעכב את ההיוועצות בעורך דין, אך הכלל הבסיסי ברור לחלוטין: חייבים לומר לעצור שיש לו זכות להיפגש עם עורך דין, וחייבים לאפשר לו לממש אותה מיד. אבל רבים מקציני המשטרה וחוקריה מתעלמים מהסעיפים הללו או רואים בהם המלצה בלבד. כמחצית מכלל העצורים אינם זוכים לממש את זכות ההיוועצות, אך הנתונים של הסניגוריה הציבורית וביקורתם של בתי המשפט נופלים על אוזניים ערלות ונתקלים בחומה של אדישות, אטימות ואף עבריינות מוחלטת – כן, מצד המשטרה.

הנה ההצעה שלי לתיקון המצב. בכל מקרה בו בית המשפט יקבע שהופרה זכות ההיוועצות, הוא יהיה חייב להעביר את החלטתו לראש המחלקה לחקירות שוטרים. למח"ש לא יהיה שיקול דעת האם לחקור או לא לחקור; היא תהיה חייבת לבדוק ולדווח על ממצאיה לאותו בית משפט. אם יימצא שזכות ההיוועצות הופרה במזיד, האחראים לכך יפוטרו מן המשטרה (כמובן אחרי זכות שימוע ואפשרות לערער). כמה מקרים כאלו – ולשוטרים ירעד הפופיק לפני שיעזו למנוע זכות יסוד זו.

מייקל פלין, שהיה יועצו של דונלד טראמפ לביטחון לאומי, הודה במסגרת הסדר טיעון ששיקר לחוקרי ה-FBI בנוגע לקשריו עם גורמים רוסיים. השבוע נמסר, בדיווח בלתי מאומת, שהתובע המיוחד רוברט מולר שוקל להעמיד לדין את דונלד טראמפ הבן על אותה עבירה. "זו עבירה חמורה מאוד", הסבירה תובעת לשעבר ב-CNN. "אתה יכול לשתוק בחקירה; אסור לך לשקר בה".

אצלנו, לעומת זאת, מתייחסים לשקרים בחקירה וגם בבית המשפט לא רק בשוויון נפש, אלא אפילו כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. מי שרוצה להגן על עצמו – ישקר; מי שרוצה להציל את ממונו – ישקר; מי שמסוכסך עם חברו – ישקר. וזה למרות שיש עונשים של שלוש עד שבע שנות מאסר על עדות שקר, בידוי ראיות, מסירת הודעות סותרות ומסירת ידיעות כוזבות – הן למשטרה והן לבית המשפט.

יתרה מזאת: לא רק ששקרנים מקבלים הגנה מפני העמדה לדין – לפעמים הם מקבלים אפילו חסינות מפני פרסום שמותיהם. קחו לדוגמה את כנופיית המנוולות שהעלילו על עו"ד אורי דניאל. שני בתי המשפט (המחוזי והעליון) קבעו שטענותיהן על עבירות מין היו שקר וכזב, תוצאה של עלילה מתוכננת היטב שנתפרה בסיועם של יחצ"ן ועורכת דין. אבל שמותיהן אסורים בפרסום. למה? כי כאשר זה התחיל, הן נחשבו למתלוננות בעבירות מין. זה שכעת ברור שמדובר בעברייניות שמסרו עדויות שקר – זה לא משנה.

אני לא מבין מדוע לבית המשפט בכלל יש שיקול דעת במקרים כאלו. ברגע בו הוא קובע שמישהו שיקר בעדותו – ולא משנה אם מדובר בהליך פלילי או אזרחי – צריך לחייב אותו להעביר את פסק הדין לעיונה של הפרקליטות. זו מצידה צריכה להתגייס ולהעמיד לדין שקרנים בוטים, כאלו שאין ספק בדבר מניעיהם. נא לזכור, שמדובר בעבירה של שבע שנות מאסר – כמו מתן שוחד ויותר מכפליים מגרימת מוות ברשלנות – כך שגם אם היא בוצעה בידי עבריין שכבר נענש, לא ניתן לעבור עליה לסדר היום. כל עוד נמשך המצב הנוכחי, בל נתפלא שיותר שקרנים מגיעים לבית המשפט ויותר שקרנים גם מצליחים לרמות את המערכת.