בעת מלחמת העצמאות ובעקבותיה, נחרבו וניטשו כ-450 יישובים ערביים ותושביהם הפכו לפליטים במדינות ערב, או שהפכו לעקורים המתגוררים ביישובים אחרים בתחומי המדינה החדשה. בהתייחסו לאפשרות שיבתם אמר דוד בן-גוריון: "... איני רוצה שהבורחים יחזרו, ויש למנוע חזרתם עכשיו".³ אולם, בעוד שהמבנים והבתים הוחרבו או חרבו, המבנים הדתיים - המסגד, הכנסייה ובית הקברות - נותרו על תלם ביוזמת השלטון הישראלי, שנציגיו היהודים חרדו נוכח האפשרות של פגיעה בקדושת אתרים דתיים.⁴ וכך נוצר מצב שבו קיומם של האתרים האלה מעיד, בעצם, על הזהות הערבית של המקום.

חששו של הממסד הישראלי כי עדויות יישוביות-ערביות מן העבר יביאו לדרישה ערבית לשוב לאתרים אלה, היה אחת הסיבות שהביאו להריסתו של הנוף היישובי הערבי-פלשתיני.⁵ מרביתו של נוף זה נהרסה בעטיה של מלחמת העצמאות ואילו החלק שנותר, פונה בשנים 1967-1964 בפעולה מסודרת של מינהל מקרקעי ישראל, שתכליתה הייתה פינוי חורבות ומפגעים.⁶ פעולת הפינוי שנערכה באותם ימים, שינתה לבלי הכר את פני המציאות היישובית-ארכיאולוגית של הארץ.

במהלך המלחמה וכן בפעולת הפינוי, הוחלט להשאיר על כנם את המבנים הדתיים: מסגדים, כנסיות, בתי עלמין וקברי קדושים, משום שראו בהם מקומות קדושים ונתנו כבוד לרגשות הדתיים של בני המיעוטים.⁷ רוב המבנים הדתיים הללו שכנו סמוך ליישוב יהודי חדש, עירוני או כפרי, או ששכנו בשטחים ריקים מאוכלוסיה. ברוב המקרים לא התגוררה סמוך אליהם אוכלוסיה ערבית, מוסלמית או נוצרית. במהלך השנים נתעמעם מקומם של מרבית האתרים, הן משום שבני המקום הקודמים נעדרו לאחר שנעשו עקורים או פליטים, והן משום שהשתנו פני השטח. על חלקם השתלטה העזובה והם נשחתו אם מתלאות הזמן ואם מפגעי הטבע. יש שצריח מסגד צנח או שקירותיו נסדקו, שכיפתו של קבר קדוש (מקאם) התפוררה וקרסה, שאדמת בית קברות כוסתה בחול ונעלמה מן העין או שמצבותיה התפוררו. היו מקומות שההזנחה הביאה לכך שחיות בר נברו בקברים וכך נגלו לעין כול עצמות המתים וגולגולותיהם. חלק מן המבנים הדתיים ששכנו בתוך יישובים יהודיים הוסבו לבתי תפילה ופולחן יהודיים, ובעיקר הוסבו מסגדים לבתי כנסת.⁸ בדומה לכך, חלק מקברי הקדושים שלשמותיהם יש גוון יהודי או שהייתה לגביהם מסורת יהודית קדומה על אודות קדושתם, הפכו לאתרים דתיים יהודיים.⁹ מסגדים בעלי עיצוב ארכיטקטוני מיוחד או כאלה שניצבו במקום מרכזי, הוסבו למוזיאונים או למסעדות ולמסבאות.¹⁰ במקרים אחרים שירתו המבנים צרכים שונים: נגריות, מחסנים, בתים ואף רפתות – הכול לפי הצורך שמצא לו לנכון הגורם שקיבל אותם לרשותו או שהשתלט עליהם במהלך השנים. בתי קברות שניצבו בקרבת יישוב מתפתח או שהתעורר צורך ציבורי להשתמש בשטחם, נקנו מן האחראים על ההקדש או שהופקעו לטובת הציבור, תמורת פיצוי – אם בקרקע חלופית אם בשווה ערך.¹¹ ברוב המקרים, התבצע הדבר בהתאם לדרישות ההלכה האיסלאמית, לאחר שנתקבל אישורה של הערכאה השיפוטית-הלכתית המוסלמית המוסמכת ולאחר ששרידי המתים פונו, לאחר כבוד, לקבורה משנית באתר חלופי. חלק מן האתרים סבלו פגיעה מכוונת מצד קבוצות יהודיות שונות, אם מפני שעצם קיומם ונוכחותם בהווה באתר יהודי סימל בעיני המחללים את המאבק הישראלי-ערבי ואם מסיבות אחרות.

הפגיעה באתרים הדתיים הנטושים, מצבם של ההקדשים והקודשים ומכירת אדמות הקדשים עוררו תגובות מחאה מצד בני המגזר הערבי בישראל. בעקבותיהן, קמו ועדים מקומיים של תושבים ערבים שמחו כנגד פעולותיהם של אנשי הדת, ודרשו את השבת אדמות ההקדשים לידי האוכלוסיה המוסלמית.¹² פעולות המחאה הראשונות פרצו בערים המעורבות.¹³ התופעה חדרה לשיח הפוליטי של האוכלוסיה הערבית בישראל, ונציגיה בכנסת העלו הצעות חוק לשחרור אדמות ההקדשים כבר בשנות השישים המוקדמות.

עם התחזקות התנועה האיסלאמית בשלהי שנות השמונים, מצבם של ההקדשים האיסלאמיים בכפרים הנטושים החל לחדור לתודעת הציבור הערבי בישראל. מתחילת שנות התשעים, תפסה התנועה מקום חשוב ומרכזי בייזום פעולות שיקום התנדבותיות של האתרים הדתיים הנטושים, שנועדו להביא לקימומם.¹⁴

התנועה הפעילה לחץ ציבורי בנושא באמצעות ביטאונה ועמותות שהקימה, תוך דגש על הטיעון של "חילול המקומות הקדושים לאיסלאם" בכל רחבי הארץ בכלל, ובכפרים הנטושים, בפרט. בשנת 1991 הקימה התנועה את "אגודת אל-אקצה לשמירה על ההקדשים האיסלאמיים" (ג'מעית אל-אקצה לרעיאת אל-אוקאף אל-איסלאמיה). במאי 1993 גיבשה האגודה אסטרטגיה לפעילות הדרגתית ומתמשכת בנושא הקודשים וההקדשים, החל מהכנת תשתית מידע בנושא, מניעת הפגיעה בהקדשים, שיפוץ האתרים הדתיים ואחזקתם, עלייה לרגל אליהם וכלה בבקשה להשבתם לידי המוסלמים.¹⁵

סביב שאלת ההשתתפות בבחירות לכנסת ישראל, התפצלה התנועה האיסלאמית, בשנת 1999, לשתי תנועות: תנועה צפונית בראשות השיח'ים ראאד צלאח, ראש עיריית אום אל-פחם לשעבר והשיח' כמאל ח'טיב, ותנועה דרומית שבראשה עמד אברהים צרצור וראשה האידיאולוגי-דתי נותר השיח' עבדאללה נימר דרויש. בעקבות זאת, התפצלה גם אגודת אל-אקצה לשתי אגודות – דרומית וצפונית: אגודת אל-אקצה ומוסד אל-אקצה (מאססת אל-אקצה). אחת הפעולות החשובות שביצעו שתי האגודות של התנועות האיסלאמיות הייתה סקירת שטחי הוואקף הציבורי בגבולות הקו הירוק. שתי האגודות מרכזות מסמכים מימי השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי כדי לתבוע מהמדינה את "האדמות הערביות שהלאימה".¹⁶

מדברי נציגיהן של האגודות עולה הטענה, כי קדושת אדמות הוואקף והמבנים הדתיים הנה נצחית ובלתי ניתנת להסרה ולשינוי. באופן דומה, הקאדי אחמד נאטור הצהיר עם מינויו לתפקיד נשיא בית הדין השרעי העליון לערעורים, כי יקדיש את מאמציו להגנה על הקודשים האיסלאמיים בארץ, במיוחד במקומות הנטושים משום שקדושתם נצחית.¹⁷ האומנם מדובר בקדושה נצחית?

ככל הנראה, לא כך הם פני הדברים. המידע המוצג במאמר זה מתבסס על פסקי הלכה איסלאמיים מן הארץ ומחוצה לה, המוכיחים בבירור שקדושת הוואקף והמבנים הדתיים ניתנת להסרה.

אדם מן השורה, הניגש לטפל בתופעת שיקום האתרים הדתיים הנטושים, מתייחס לכל נושא הקדושה בחרדת קודש, כדי לא לפגוע חלילה ברגשות הדתיים של המוסלמים, ובעיקר על-רקע הרגישות הרבה והמתח הבין-דתי השוררים בעולם לאחרונה. יחד עם זאת יש לדעת, כי על-פי ההלכה האיסלאמית, אם נכס הוואקף אינו מכניס תמורה או שהוא חרב ונטוש - מנדרס בערבית - ניתן, באישור של קאדי, לשנות את ייעודו ואף למוכרו. לדוגמה: בתקופה העות'מאנית, נבנו חלק משטחי שכונת טלביה בירושלים ושטחי כפרים מסביב לעיר על בתי קברות מוסלמיים נטושים.¹⁸ בטבריה נבנה בית ספר על אדמת בית קברות. גם מסגדים מסוימים שעמדו בלא שימוש הוחכרו למטרות חינוך,¹⁹ מה שקרה למעשה למסגד בבאר שבע לאחר קום המדינה. ישנן דוגמאות רבות לשינוי ייעוד בפועל של מסגדים בארץ ובמדינות אחרות בעולם ואפילו הפיכתם למוזיאונים, כמו למשל שני המסגדים המרכזיים של איסטנבול: ההאגיה סופיה והקאריה ג'אמע.²⁰ לעומת התנגדותם של אנשי התנועה האיסלאמית ונציגיהם הפרלמנטריים של ערביי ישראל להקמת מוזיאון בשטחו של מסגד באר שבע, הרי שהמועצה המוסלמית העליונה, גוף לאומני ערבי מימי המנדט בראשותו של חג' אמין אל-חסייני, הקימה, בחצר מסגד אל-אקצה, כבר בשנת 1928, מוזיאון לאמנות איסלאמית וספריה לענייני דת האיסלאם שמתפקדים עד היום, ללא התנגדות וללא טענות על פגיעה בקדושה.²¹

בריאיון שקיימתי עם חסן סרואן, מזכיר ועד הנאמנים בעיר עכו, גילה סרואן כי בשני מסגדים בעיר עכו, מסגד אל-מג'אדלי ומסגד אר-רמל, נערך שימוש ציבורי לטובת תושבי העיר בחלקים מן המבנים, כולל באולם התפילה, וזאת באישור האינסטנציה ההלכתית האיסלאמית. במסגד אל-מג'אדלי הוקמו שתי כיתות גן ואילו חלק מאולם התפילה הוסב לבית תמחוי לזקנים מוסלמים.²² לדברי סרואן: "אם הדבר היה אסור על-פי ההלכה האיסלאמית, הקאדים לא היו מעזים לעשות זאת." יתר על כן, בשנת 1981 אישר הקאדי של עכו להרוס את מסגד אל-ג'רינה ואת המסגד הקטן (אצ-צע'יר) בעיר העתיקה בחיפה לשם הקמת מרכז מסחרי, בנייני משרדים ומסגד חדש.²³

על-פי השיח' ד"ר אחמד אש-שרבאצי מאוניברסיטת אל-אזהר שבקהיר, דמות הלכתית מפורסמת, קדושת מסגד ניתנת להסרה והיא בת חלוף, מאחר שלחלקי המבנה אין קדושה. ניתן למכור חלקי מסגד ולעשות בהם שימוש משני ובלבד שהתמורה תועבר לצורכי הוואקף.²⁴ בפועל, על-פי ההלכה האיסלאמית אף ניתן להרוס מסגד, במטרה להקים מסגד חדש במקומו. זה ועוד. ניתן לשנות את ייעוד המבנה ואדמתו, אם נחוץ המקום לכל תועלת שהיא. הסייג הוא שבכספי התמורה יש להקים מסגד דומה, אך אין חובה לעשות זאת באותו מקום. משמעות הדבר היא, לאדמה שעליה שכן המסגד אין קדושה נצחית. בפת'ווא שנתן אש-שרבאצי הוא מפרט: "... ואם המסגד צר למתפללים בו ונחוצה הרחבתו במקומו, או שנחוצה הפקת התועלת ממנו לכל תועלת שהיא, מותרת מכירתו. ומחיר המכירה יושקע בבניית מסגד דומה לו".²⁵ במסמך נוסף, משנת 1666, נאמר במפורש כי הדת המוסלמית אף ממליצה על הריסתו של מסגד רעוע.²⁶

אם כן, מה באשר לקדושת המת, נושא הגורם מהומות בקרב הציבור היהודי-חרדי בישראל, בכל עת שנפגעות עצמותיהם של מתים שזהותם יהודית?

מסתבר כי גם האיסלאם מכיר בקדושת המת וחל אסור מפורש לחלל כבודו של המת, לפגוע בגווייתו או במצבתו. יחד עם זאת, קדושת בית קברות עשויה לפקוע אם הקבורה בו נפסקה לתקופה של שנות דור (25-40 שנה), או אם גוף המת הפך לחלק מן האדמה (תוראב מן את-תורבאן). יתר על כן, במידה ויש צורך כלשהו, מסיבה כלשהי, להשתמש באדמת בית הקברות, ועצמות המת בקברים עדיין קיימות, ניתן לפנותן ולהעבירן לאתר חלופי.²⁷

על-פי פוסקי הלכה קדומים כגון אז-זילעי ואבן עאבדין ניתן לשנות ייעודה של אדמת בית קברות לייעוד חקלאי כמו לזריעת שדה, לבנייה או למגורים, לסלילת רחוב או לכל שימוש אחר (לסבב אח'ר מן אל-אסבאב) שניתן להפיק ממנו תועלת, אם והוא חוקי והגון.²⁸ כך, אגב, התייחסו חכמי ההלכה והקאדים בארץ בימיה הראשונים של המדינה לאדמות המנדרס. התייחסותם מנוגדת להתייחסות העכשווית של הקאדים והשיח'ים שרובם מזוהים עם התנועה האיסלאמית. השיח' טאהר חמאד ששימש בשנות השישים קאדי של יפו, וכמותו שיח'ים אחרים, התירו מכירת בתי קברות להקמת בניינים מעליהם או לסלילת כבישים כשהתעורר צורך ציבורי בכך.²⁹

כדי לברר לעומק את המניעים האמיתיים המסתתרים מאחורי הסוגיה, יש לבדוק כיצד התייחסו פוסקי ההלכה והקאדים לנושא לפני הקמת המדינה וכיצד מתייחסים לנושא נציגי הממסד הדתי בארצות ערב המוסלמיות.

פרט לדוגמאות שהוצגו כאן, יש דוגמאות ידועות להסרת קדושת אתרים דתיים בארץ ישראל המנדטורית, שהידועה שבהן היא הסרת הקדושה בבית הקברות ממילא בירושלים, שעל חלק משטחו אישר המופתי חג' אמין אל-חסייני בשנת 1930 את הקמת מלון פאלאס. המופתי אסר בפת'ווא את המשך הקבורה במקום בכדי לאפשר שימוש מסחרי בשטחו. לשם חציבת היסודות והנחת קו הביוב אישר המופתי את העברת הקברים והעצמות מן החלק הדרום-מזרחי של בית הקברות לקבר אחים בחלקו הצפון-מערבי, השמור עד לימים אלה כבית קברות. על חלק אחר הוקמה מחצבה!³⁰

באופן דומה נוהגים בסוגיה במדינות ערב כמו, למשל, במצרים. ב"עיר המתים" של קהיר חיים כ-250,000 תושבים, המתגוררים בין הקברים ובחדרי הספח ונהנים משירותים עירוניים כגון מים, חשמל, בתי ספר, קווי אוטובוס ועוד.³¹ אם היה מדובר בחילול הקודש הרי שהיינו מצפים מהממסד הדתי באל-אזהר כי יילחם בתופעה או יגנה אותהַ. מעצם העובדה שהוא לא נלחם בה, משמע שהוא מאשר אותה.

קיימות גם דוגמאות שתיחשבנה רדיקליות ביותר לעומת המצב בארץ. בשנת 2001 סללו שלטונות קהיר כביש טבעתי מסביב לעיר על שטחם של שלושה בתי קברות - איסלאמיים ונוצריים. באישור פוסקי ההלכה, פונו הקברים ושרידיהם נקברו בבתי קברות אחרים. באוגוסט 2001 החליטו השלטונות בקהיר להכשיר ציר תנועה חדש בשטחו של בית הקברות באב אנ-נאצר שבשכונת גמאליה. יותר מאלף קברים הועברו לשם ממקומם על-ידי דחפורים שהרסו את הקברים ושיטחו את האדמה לצורך סלילת הכביש.³²
בריאיון שערכתי עם מר חסן דרויש, יו"ר ועד הנאמנים המוסלמי בחיפה, עולה כי העדה המוסלמית בחיפה אף הקימה בשנת 1927 מסגד על חלק מאדמת בית הקברות אל-אסתקלאל בעיר התחתית בחיפה - מסגד אל-אסתקלאל.³³

לסיכום, לפי ההלכה האיסלאמית ניתן להסיר קדושת אתרים דתיים.

אם אלה הם פני הדברים מהו, אם כן, מקור גישתן של התנועות האיסלאמיות שחבריהן "הסעירו" את דעת הקהל בשלהי שנות התשעים כשהמדינה החליטה לסלול כביש שיעבור בשטחו של בית הקברות הנטוש בנשר? בבית הקברות הזה קבור השיח' עז אד-דין אל-קסאם, גיבור תנועת החמאס. תוואי הכביש שנקבע אמור היה לעבור על שטח שבו נמצא קבר אחד בלבד. המדינה התחייבה לפנות קבר זה על-פי כללי ההלכה האיסלאמית. אנשי המגזר הערבי - לפלגיו השונים - איימו באינתיפאדה של ממש כנגד הרעיון וטענו שמדובר בקברו של השיח' "הקדוש" קסאם. לבסוף הקימה המדינה גשר מעל שטח הקבר, אף כי אין הוכחה מוצקה כי זה אכן קברו של השיח'. העלות של הקמת הגשר הגיעה ל-15 מיליון ₪!³⁴

לעומת המקרה בנשר, עיריית טייבה הפקיעה, במהלך שנות התשעים, את אדמת בית הקברות "פרדיסיא" שבמרכזו נמצא מקאם, שאין מחלוקת לגבי זהותו, וחילקה אותה למגרשים לבניית בתים.³⁵ ההיתר ניתן, ככל הנראה, מן הטעם שבטייבה לא מתגוררת אוכלוסיה יהודית ושם לא קיימת סכנה שיהודים ישתלטו על אדמות בית הקברות, אדמות ההקדש המוסלמי.

המסקנה מכל אלה: המאבק של התנועות האיסלאמיות בישראל לשחרור ההקדשים ולשיקום הקודשים הדתיים משמש, אם כן, כלי לקידום המטרות הלאומיות של ערבים בישראל. לדעת החמאס והתנועות האיסלאמיות בישראל, הקמת מדינת ישראל על אדמת פלשתין האיסלאמית פגעה ב"סדר האלוהי" והרסה את הבסיס ההיסטורי-דתי שעליו מושתתת חברתם.³⁶ פגיעה זו נוספה לפגיעה בהיבט הלאומי הנעוצה בעצם הקמת מדינה יהודית על שטחי הלאום הפלשתיני והעם הערבי.³⁷ לדברי גורמי חמאס, קדושת אדמות הוואקף, המסגדים, בתי הקברות והמקאמים (קברי הקדושים) הנה נצחית. עבורם, אדמה מוסלמית תישאר מוסלמית לנצח - דאר אל-איסלאם (נחלת האיסלאם). אמנת החמאס אף קובעת כי לאף מוסלמי אין זכות לוותר על נחלה זו.³⁸ על-פי ההלכה האיסלאמית, תפילה באדמת פלשתין הקדושה עולה בחשיבותה על תפילה בכל מקום אחר.³⁹ משום כך, פגיעה במסגדים בפלשתין נתפסת כחמורה ביותר בעיני נציגי התנועות האיסלאמיות בישראל ומחוצה לה, ולעומתה שימור המסגדים הנטושים והחרבים הנו מעשה אצילי המעורר מוטיבציה בקרב הפעילים. גופים אלה דורשים להחזיר את נכסי הוואקף לעדה המוסלמית ולהשיבם לפעילות.

השיח' תופיק עסליה, שכיהן כנשיא בית הדין השרעי לערעורים, והסיר בעקביות קדושת אתרים איסלאמיים, הוציא בשנת 1991, בלחצם של השיח'ים ריאן וצלאח, הנחיה שבה קבע כי "קדושת בתי הקברות הנה נצחית ולא ניתן להסירה מאחר וזו זכות האל... אין להוציא קברים ואין לחללם". הוא גם ביקש להתיר למוסלמים לתחזק את האתרים הדתיים הנטושים והחרבים.⁴⁰ בעקבותיו פסעו קאדים נוספים.

הלחץ הפוליטי-לאומי מצד צאן מרעיתם, גרם לקאדי עסליה ולשאר פוסקי ההלכה והקאדים המתונים לשנות את דעתם ולהעניק קדושה נצחית לאתרים נטושים, אשר בהתאם לכל אמת מידה הלכתית-איסלאמית, ניתנת להסרה. בבקשתו של השיח' לאפשר למוסלמים לתחזק את קודשיהם הופכים המוסלמים מאזרחים הנהנים מזכויות דתיות וזכאים להן, לעדה האחראית על הרכוש הרב. באופן שכזה, הרכוש הרב הזה יוצא מידי המדינה ועובר לידי האוכלוסיה המוסלמית והעדה המוסלמית מקבלת דריסת רגל מחודשת ועמדת כוח, במקומות שכבר אינם איסלאמיים באופיים היישובי. ובכך מוחזרים גלגלי ההיסטוריה אחורנית.

ד"ר ע'אסם חמאיסי, גיאוגרף ערבי-ישראלי, טוען במחקריו כי יש למסור את אדמות הוואקף לידי כלל בני המגזר הערבי ולא רק לידי המוסלמים.⁴¹ גם דוגמה זו מחזקת את ההנחה שמדובר בהתחזקות התפיסה הלאומית בקרב ערביי ישראל המנצלים את קדושת האתרים ורגישות הנושא לשם קידום שאיפותיהם הלאומיות.

לפני הקמת המדינה, סווגו כשישה אחוזים מאדמותיה כשטחי וואקף - שטח עצום לפי כל קנה מידה.⁴² קרקעות וואקף אלה פזורות בכל חלקי הארץ. חלק נכבד מהן נמצא כיום בתוככי יישובים יהודיים מובהקים כגון טבריה, חיפה, צפת. חלק אחר ביישובים מעורבים כגון עכו, יפו, ירושלים, רמלה, לוד ועוד. חלק אחר מצוי בשטחים של מושבים וקיבוצים השוכנים על כפרים נטושים. בפועל מדובר באלפי נכסים השייכים כיום, מעשית, לאפוטרופוס לנכסי נפקדים.⁴³ אולם בעטייה של דרישת התנועות האיסלאמיות, ייתכן שתיבחן הדרישה להעביר את האתרים האלה לידי בעליהם, שחלקם אינם תושבי הארץ, וייתכן שיש ביניהם גם גורמים עוינים.

אף כי לכאורה מדובר בנכסים "לא גדולים", בפועל המדובר בקרקעות ששוויין המצטבר מגיע למאות מיליוני דולרים אם לא יותר מזה, כיוון שעל חלק מהאדמות שוכנים מרכזים מסחריים, כבישים ושאר נכסי דלא-ניידי.

תופעה נוספת התומכת בהערכה כי מדובר במאבק שיסודו לאומי, היא תמיכתם של גופים איסלאמיים כגון אגודת אל-אקצה, בשיפוץ אתרים נוצריים דתיים נטושים ככנסיות ובתי קברות.⁴⁴ השיח' צלאח אף הציע להדגיש את החשיבות שבהגנה על המקומות הקדושים לאיסלאם ועל המקומות הקדושים לנצרות כחלק מחיזוק המאבק הלאומי.⁴⁵
תמיכה בטיעון הזה נמצא בהתייחסות האיסלאם לעבודת הקודש הנוצרית בכנסיות כאל כפירה. למשל, בדבריו של פוסק ההלכה החשוב בן המאה הארבע-עשרה, מחמד אבן אנ-נקאש, שטען כי הנביא מוחמד הכריז כי: "אין לבנות כנסיות בארצות מוסלמיות ואין לשפץ את אלה שחרבו". זה ועוד. הח'ליף עמר אבן אל-ח'טאב, בן המאה השביעית, ציווה להרוס כל כנסייה שנבנתה אחרי עליית האיסלאם, ואסר לבנות כנסיות חדשות.⁴⁶ מתוך כל אלה ברור כי הפעילות המוסלמית לשיקום כנסיות בישראל נובעת אך ורק ממניעים שכוונתם לנסות ולהשיג מטרות לאומיות משותפות.

בריאיון עם השיח' ריאן, יו"ר אגודת אל-אקצה לשעבר וסמנכ"ל השלטון המקומי, אמר ריאן: "יש להחזיר לפעילות מסגדים בכל מקום שאפשר. במידה ולא ניתן להחזיר לפעילות, האגודה (אל-אקצה) תדרוש את הפסקת החילול על-ידי הפסקת השימוש וסגירת המבנה כמו במסגד עין הוד שהפך למסעדה. האגודה תהיה מוכנה לפצות את הדיירים המתגוררים במסגדים בכדי שיעברו לדירות אחרות, אולם יש מקומות שבעדם אנחנו לא מוכנים לשלם אגורה".⁴⁷ באופן דומה, דרשה התנועה האיסלאמית לפתוח את מסגד אל-בחר הנטוש בעיר טבריה לתפילת תיירים ופועלים מוסלמים השוהים בעיר, למרות שלא מתגוררים בעיר תושבים מוסלמים והמקום אינו נחוץ לתפילה קבועה.⁴⁸ פעילים איסלאמים שהתנחלו ברחבה הסמוכה למקאם שהאב אד-דין בנצרת, מקום בו התחולל מאבק בין הנוצרים למוסלמים על הקמת מסגד מפואר מול כנסיית הבשורה, טענו בריאיון שקיימתי עמם, כי בשיקום מסגד נטוש, עריכת תפילות בשטחו וקריאת ה"אללה אכבר" (הגדלת שבחו של האל) חוזר המקום לשמש כ"דאר אל-איסלאם".⁴⁹

האם הפעילות למען שיבה למסגדים ולבתי הקברות קשורה לזכות השיבה? ממצאי המחקר מצביעים על כך כי ייתכן שכן. הסיבה להשבת פלשתין לבעליה, על-פי אמנת החמאס היא, "כדי שיוכרז מעל מסגדיה על הקמת מדינת האיסלאם, וכדי שהעולם כולו ישוב למהלכו התקין". קימומם של מסגדי פלשתין החרבים והחזרת התפילה בהם הנם שלב מרכזי בדרך להנחלת האיסלאם לכלל העולם.

בקלטת וידיאו שפרסמה האגודה, דיבר חבר כנסת אברהים צרצור, ראש הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית ויושב-ראש רשימת התנועה לכנסת, על המהפך שחוללה פעילות האגודה בערים המעורבות: חיפה, עכו, רמלה, לוד, יפו ובאר שבע, שהמדינה ניסתה להופכן לערים יהודיות. מסגדים שופצו, שוקמו ונפתחו לתפילה, המואזינים שבו לקרוא לתפילה והחזירו את המקום לנחלת האל. כיום, נראה לכל עין כי ערים אלה היו איסלאמיות בעברן התרבותי. האגודה סיכלה את כוונת המדינה לייהד כפרים נטושים והחזירה את הנוכחות האיסלאמית אליהם. מסגד סידנא עלי בהרצליה, שהאגודה הצליחה להחזירו לפעילות מוצג בקלטת, כשטח המשוחרר (מֻחַרַר) מכבלי השליטה היהודית.⁵⁰ בשטח מושב הבונים (מדרום לעתלית) ניצב מבנה נטוש, אשר נהרס במזיד בידי אלמונים. חברי התנועה האיסלאמית טענו כי המבנה שימש כמסגד בכפר הערבי הנטוש צרפנד. בריאיון עם סמיר דרויש, אימאם המבנה הנטוש, הדגיש דרויש כי התפילה במסגד נטוש עולה בערכה על תפילה במסגד פעיל, כיוון שבפעולה זו המסגד שב לייעודו והמתפלל זוכה לשכר רב יותר.
מכאן מובנת המוטיבציה האדירה של הפעילים לשקם מסגדים נטושים ולהחזירם לפעילות.

בדרך זו של "עוד מסגד ועוד בית קברות" חוזרות אדמות האיסלאם לידי ה-אֻמה (אומת המוסלמים) והעולם שב למסלולו התקין. פעילות זו נתפסת בעיני המוסלמים גם כצורת לחימה ב"כיבוש הציוני". חבר הכנסת עבד-אלמאלכ דהאמשה, המזוהה עם הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, וכמוהו השיח' כמאל ח'טיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית, הפלג הצפוני, טענו במהלך הפגנת התנועות האיסלאמיות בעכו, כי צריחי המסגדים הנם "קוץ בגרונם של הכובשים העושקים", המוכיח כי הארץ נותרה מוסלמית בזהותה.⁵¹ השיח' ריאן מדגיש בריאיון עמו כי אין זה משנה אם המבנה הדתי נהרס, הוסר או שנבנה מעליו מבנה חדש, האתר והאדמה הנם קדושים לעולמים ואין אפשרות להסיר קדושה זו. השיח' השתמש בדוגמת בניית בית מלון הילטון על שטח בית הקברות עבד אנ-נבי בתל אביב וטען כי המקום עדיין נחשב קדוש.⁵²

הקאדים בישראל דורשים כיום "לפעול לביטול כל פת'ווא מטעם מדינה כלשהי המתירה עשיית שימוש בקודשים האיסלאמיים". ההבדל היחיד בין ישראל למדינות ערב נובע מהעובדה שבישראל מתקיים מאבק לאומי על האדמות, כדברי חבר כנסת השיח' עבאס זכור: "הפת'ווא אינה עניין דתי גרידא, מסביבה הפוליטיקה עושה את שלה".⁵³ השיח' ריאן התייחס בביטול לשימוש שהממסד הישראלי עושה בפת'וות מארצות אחרות או מתקופות שונות. לדבריו, פת'ווא שניתנה בפלשתין לפני 100 שנה או פת'ווא שניתנה במצרים אינן רלוונטיות, בשל המאבק הלאומי על הקרקעות בישראל. הוא טען שמאחר שבארץ אין מועצה איסלאמית שתייצג את המוסלמים, הרי שכל פעולה שביצעו הקאדים הממונים על-ידי המדינה, בטלה.⁵⁴ באופן דומה, במפגשים של ראשי התנועה האיסלאמית עם מנהיגי "האחים המוסלמים" בגדה המערבית וברצועת עזה, בירדן ובמצרים, נתבקשו האחרונים לבטל פסקי הלכה המאשרים שינוי ייעוד בוואקף ולא להוציא פסקים כאלו בעתיד.⁵⁵

בריאיון עם השיח' ריאן הוא ציין כי ההבדל בין שתי התנועות הנו באסטרטגיה ובהרכב האנושי – המטרות הן אותן מטרות – החייאת כלל ההקדשים והקודשים. מאחר שמדובר, לדבריו, בנושא רגיש לשני הצדדים הרי ש"אין לטפל בו כבנושא פוליטי, אלא כבנושא דתי גרידא. יכול להיות שהתוצאה שתושג תניב הישגים פוליטיים למוסלמים, אך בדרכי הפעולה אין צורך לערב פוליטיקה – למרות שכל המאבק הנו פוליטי [לאומי]. יש לעבוד על הלבבות במגזר היהודי ולרתום את הממסד הממלכתי והדתי היהודי למאבק הדתי להגנה על הקודשים. האסטרטגיה היא להכניס את הנושא לתודעת כלל הציבור בישראל ולהפוך את הבעיה לכלל-ישראלית. כעת מדובר על שיתוף פעולה עם כוחות יהודיים כגון עמותת "סיכוי", "קדם", "רבנים למען זכויות האדם" ועוד. מעבר לכך, שיטה נוספת היא עבודה דרך משרדי הממשלה, כפי שהיה עם ועדות השרים השונות."⁵⁶

לדבריו של השיח' ריאן, השיח' צלאח, בר הפלוגתא שלו, טען שהמדינה נותנת הוראה שלא לשקם את הקודשים ולא לשפצם, כשמגמתה המוצנעת היא להביא עם הזמן להרס המסגדים וזאת במגמה לטשטש את התרבות החומרית האיסלאמית בפלשתין. משום כך, מוטלת על המוסלמים החובה להיאבק באופן עצמאי ולא להשליך יהבם על המדינה. השיח' ריאן דוגל בגישה הפרגמטית הקוראת לשתף את המדינה בפעילות, "משום שכך תושג טובת המוסלמים בדרך הטובה ביותר". לדעתו, גישתו של השיח' צלאח עלולה להביא לעימות עם המדינה שתוצאותיו מי ישורן, ולכן יש להימנע מבחירה בדרך זו ולבחור בדרך הפרגמטית.⁵⁷

בעוד השיח' ריאן מבקש להשיב לפעילות מסגדים בכל מקום שניתן לעשות זאת, הרי שהשיח' עבד אל-מג'יד אע'אבריה, מבכירי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, הצהיר כי מבחינתו כל מסגד ישוב לפעילות בעתיד.⁵⁸ בכתבה בידיעות אחרונות (7.12.1997) בעניין החזרת התפילה במסגד החרב, אמר אחד מצאצאי העקורים של הכפר אם אל-פרג', "לנו הערבים יש המון סבלנות, לא כמו לכם היהודים. אנחנו עוד נשוב לאם אל-פרג'."

מכאן ברור כי מאחר שההקדשים נחשבים בעיני המוסלמים לשטח מוסלמי-בלעדי, הדבר יכול להביא לדרישה לאומית עתידית לספחם לשטחיה של מדינה פלשתינית.

במסגרת פעולתם של הגופים הלאומניים הללו נעשית פעולה נרחבת לאיתור אתרים מוסלמים, חרבים או נטושים, באזורים יהודיים או באזורים שוממים.⁵⁹ אם האיתור עולה בידם, מתחילה פעילות שיקום ושיפוץ שבעקבותיה מגיעים לבקר באתר מוסלמים יחידים כדי להתפלל. אם ננקטות פעולות מנע מצד הממסד, קובלים הגופים הפועלים על הפגיעה בחופש הפולחן. עם הזמן, מגיעות למקום קבוצות מוסלמים כשיעדן תפילה או הכרת המקום.⁶⁰ בכדי להשריש את הזיקה לאתרים, נערכות במקומות אלה קייטנות מסודרות, שייעודן "מסע שורשים" להכרת האתרים הערביים-האיסלאמיים הנטושים.⁶¹ בהמשך, מבקשים הפונים מהממסד היתר לערוך תפילות "ציבוריות" באתר ביום הזיכרון של הנקברים בבית הקברות או במקאם, או ביום הקמת המסגד. בנוסף, נערכות עצרות זיכרון או עצרות תפילה המוניות באתר גם במועדים אחרים, בין היתר במהלך ימים אחדים של חודש הרמדאן, או ביום ה"נכבה".⁶² מכאן ברור כי מה שמתחיל כמשאלה צנועה למשל, ניקוי העזובה, הופך בתוך זמן קצר להחייאה של האתר.

עריכת אירועי זיכרון המוניים באתרים אלה בהשתתפותם של העקורים וצאצאיהם, יחד עם אישי ציבור ערבים, הנה אחת הדרכים בהן נוקטים גופים אלה לחיזוק זיקת הערבים לארץ והדגשת בעלותם עליה. במסגרת המגמה לחיזוק הזהות הפלשתינית מפרסמים הגופים האלה מפות של פלשתין מתקופת המנדט, שעליהן מופיעים שמות היישובים הנטושים. הפעילות כוללת גם הדפסת ספרונים וחוברות העוסקים באורח החיים שנהג ביישובים הנטושים ומפרסמים מאמרי מערכת ארוכים וכתבות ייחודיות ביום ה"נכבה" ובהזדמנויות אחרות. בנוסף, עורכים הפעילים האיסלאמים חידונים העוסקים בחיים הפלשתינים בארץ לפני פרוץ ה"נכבה". בצורה מעשית ושיטתית מוחדר המידע על-ידי עריכת טיולים לאתרים הנטושים ועל-ידי פתיחת קייטנות לילדים שבהן נקראות הקבוצות השונות על שם הכפרים הנטושים. גולת הכותרת של הפעילות בקייטנות היא עלייה לרגל לאתרים ושיפוצם, במידת האפשר. בכך מבקשים הערבים להנציח את "העבר המפואר, ההווה הנוגה והמחר המבטיח" בו ישובו התושבים המקוריים - בעלי המקום - לאדמתם.⁶³

דוגמה לפעילות ייחודית זו והישגיה ניתן להביא מכפר ע'אבסיה שבגליל המערבי. לגבי כפר זה החליט בג"צ, כי יש להשיב את העקורים לכפרם. עקורי ע'אבסיה פונו מכפרם מסיבות ביטחוניות רק בשנת 1952, לאחר מערכה משפטית ארוכה ומסובכת ולמרות העובדה שבג"צ אישר את שיבתם.⁶⁴ בשנת 1994, ביקרו השיח'ים ריאן וצלאח בבית הקברות הנטוש של הכפר והתפללו במסגד הנטוש.⁶⁵ שנה לאחר מכן, ב-1995, ניקו עקורי הכפר את המסגד הנטוש והחלו לקיים בו את תפילות יום השישי בעזרתו של עורך דין וכים וכים, הנוצרי, יו"ר לשעבר של ועד העקורים. אחת התפילות המרכזיות נוהלה על-ידי הח"כ השיח' עבאס זכור, מנהיג התנועה האיסלאמית בעכו, שהשווה את שיבתם של המתפללים למסגד הנטוש בכפר ע'אבסיה, לשיבתם של הנביא מוחמד ותומכיו לנחלתו במכה, ממנה נאלץ להגר, כמנצחים השבים למכורתם.⁶⁶

האמת הנסתרת העומדת מאחורי הדרישה הערבית לשוב לע'אבסיה, מתבררת כאשר משווים את דבריו התמימים, לכאורה, של דאוד בדר, מזכיר ועד העקורים, בריאיון עמו לגבי חזרת עקורים לכפרם הנטוש, מתייחס וכים דווקא לנושא ע'אבסיה ומדגיש כי "בג"צ ע'אבסיה חשוב משום שהמקרה הזה מקביל לרוב מקרי ההגליה והעקירה בכפרים השונים. לכן תקדים בנושא ע'אבסיה הוא חיוני לעקורים ולפלשתינים וקריטי למדינת ישראל" [ההדגשה שלי י"ש].⁶⁷ לשאלה, האם זכות שיבה דתית תוביל לזכות שיבה לאומית? השיב בדר כי "טיפוח האתרים והחזרתם לשימוש ולידי בעליהם הוא דבר אחד והשיבה למקומות המגורים בכפרים ובערים היא דבר נוסף, אם כי הם תלויים זה בזה. החזרת קרקעות המשרתות צרכים דתיים תדרבן את הדרישה לשוויון ולצדק בנושא שיבת התושבים. בשלב הראשון היא תעודד את התושבים לבקר בכפרים ותחזק את זהותם במקום. היא גם תרכך, עם הזמן, את ההתנגדות היהודית לשיבת העקורים. בשלב הראשון די בבקשה לשפץ את האתרים בלי להזכיר את זכות השיבה. על זה נדבר בשלב מאוחר יותר, אחרי שנשפץ. [ההדגשה שלי - י"ש]. עם זאת, אלה שתי דרישות בלתי תלויות שאינן באות זו על חשבון זו ושתיהן בנות מימוש. כפי שהמדינה מקימה יישובים ליהודים אני רוצה שתאפשר לי לחזור לאדמותי - איני מבקש יישובים חדשים".⁶⁸

דברים אלה עולים בקנה אחד עם פעולתם של עקורי הכפר הנטוש סחמאתא. הם שיפצו את בית הקברות המוסלמי והתכוננו לשפץ את בית הקברות הנוצרי בכפר, "זאת עד שיגיע מועד שיבתם לכפרם," כפי שהצהירו.⁶⁹ שיפוץ בתי הקברות והכנסיות שבכפר הם שלב מקדים להשבת הפולחן ביישובים הנטושים טרם מימושה האמיתי של הבקשה לשובם של התושבים המקוריים לקרקעותיהם ולבתיהם.

עורך דין וכים הבהיר, שבפעולותיו, ובהן ביקור בכפרים ההרוסים ועלייה לרגל ביום הנכבה - הוכיח ועד העקורים לכול, ובעיקר לפלשתינים, שזכות השיבה נעשית אפשרית. אף שהכפרים כבר לא קיימים בשטח (חרבים), הם נמצאים בתודעת העקורים.

באופן דומה, מטרתה הרשמית של האגודה לשימור מורשת צפוריה היא שמירה על בתי הקברות והמקומות הקדושים, אולם לדברי יושב-ראש העמותה, אמין טהא, "המטרה האמיתית שלנו היא להשיב אלינו את האדמות שלנו... עכשיו אנחנו מחכים לדבר אחד: שיהיה שלום ואז נחזור לאדמות שלנו... להערכתנו, זה רק עניין של זמן עד שהפליטים הפנימיים יקבלו בחזרה את אדמותיהם או חלק מהן..." [ההדגשות שלי - י"ש].⁷⁰ בשנת 1995 הוקמה האגודה "להחייאת תרבות כפר מעלול", שמטרתה הרשמית הייתה לשמור על המקומות המקודשים ולטפחם. יושב-ראש העמותה הודיע כי 'המטרה העיקרית האמתית ששואפים אליה תושבי הכפר היא החזרתם לאדמותיהם' [ההדגשות שלי - י"ש]. יושב-ראש העמותה הדגיש כי "אם יותר לנו לשפץ ולנקות את המקומות הקדושים, אנו נשכיל להחיות את הכפר מחדש".⁷¹

לא רק בכפרים הנטושים בגליל קיימים מסגדים נטושים. אחד המסגדים הנטושים המפורסמים ביותר שחזרו לפעילות הנו מסגד חסן בכ השוכן בדרום תל אביב. השמשתו של מסגד חסן בכ התבצעה בראשית שנות השמונים. המסגד נמצא בלב אוכלוסיה יהודית ולמעשה אין בו צורך פולחני למוסלמים בדרום תל אביב, שבו אין אוכלוסיה מוסלמית וגם כיוון שביפו קיימים די והותר מקומות תפילה לאוכלוסיה המוסלמית. למרות זאת, המסגד חזר לשמש כמקום תפילה מוסלמי פעיל. השמשתו של המסגד לא נתקבלה בעין טובה על-ידי תושבי האזור.⁷² במספר מקרים אף הושלכו רימוני רסס על המבנה.⁷³

במוקד העצרות (מהרג'אן) שנערכו באום אל-פחם, לדוגמה, עומדת "הסכנה לפגיעה בזהותו האיסלאמית של מסגד אל-אקצה שבירושלים". בעצרות אלה משתתפים עשרות אלפי תומכים, חברי כנסת ואף ראשי דת נוצרים-ערבים.⁷⁴ המארגנים חוזרים על הטענה שמטרת היהודים והממשלה היא להקים את אל-היכל אל-מט'עום (בית המקדש הדמיוני) ולערער את יסודות המסגד עד שיקרוס. מעצם טבען, טענות אלה משלהבות את ציבור המוסלמים ומהוות כלי פוליטי רב-כוח. זאת בזמן שמבחינת ממשלת ישראל הקמת בית המקדש השלישי אינה נושא העומד על סדר היום הציבורי ולמעשה מדובר בשימוש פוליטי מצדה של התנועה האיסלאמית. תחת הסיסמה "אל-אקצה בסכנה" נשמעו בעצרות הקריאות "ח'יבר חיב'ר יא יהוד- ג'יש מחמד סיעוד" (ח'יבר הוי היהודים - צבא מוחמד עוד ישוב). ח'יבר הייתה נאת מדבר בחיג'אז שתושביה היהודים הובסו בידי צבאות מוחמד וגורשו מנחלתם. מילה זו משמשת מטאפורה למאבק הדתי-לאומי ביהודים הנעשה בחסות המאבק לשמור על הקודשים.⁷⁵

"פלשתין היא ארץ אחת מן הים עד הנהר והעם הפלשתיני הוא עם אחד", טוענים אישים מסוימים, מהתנועה האיסלאמית, בני הציבור הערבי. "חיפה היא שלנו בדיוק כמו שכם ורמאללה… הזמן לא משחק במאבק זה. גם הצלבנים היו פה מאה ושמונים שנה ולבסוף הארץ חזרה לבעליה החוקיים - המוסלמים".⁷⁶

קיימות נקודות השקה רבות בין הפן הערבי לפן האיסלאמי של המאבק, ובין המאבק בציונות למלחמה ביהודים. הדת והלאום שזורים זה בזה בסכסוך והפן הדתי מנוצל בעקביות על-ידי הערבים, באשר הם, לצורך השגת רווחים לאומיים. הפתרון לבעיה אקוטית זו טמון בהכרת המדינה בתופעה וברצון להתמודד איתה. עד כה, ממשלות ישראל לדורותיהן התעלמו מן התופעה. משל אם אינך מתייחס לכך, זה לא קיים. התעלמות זו מסוכנת. מדינת ישראל חייבת לנטרל את הפעילות הלאומנית המתבצעת תחת האצטלה הדתית.

על השאלה כיצד על המדינה להתמודד עם התופעה של השיבה אל המסגדים ובתי הקברות הנטושים קיימות מספר דרכי פעולה אפשריות:

• אתרים הנמצאים בריכוזי אוכלוסיה מוסלמית. יש לאפשר שיקום לצורכי פולחן, רק אם קיים צורך פולחני שאינו מתמלא על-ידי מבנים קיימים.

• מבנים הנמצאים בריכוזי אוכלוסיה יהודית. יש לגדר ולחזק מבנים נטושים כדי למנוע התמוטטותם ולאחר מכן לאטום אותם, כיוון שאין צורך פולחני בהשמשתם וגם כדי למנוע התלהטות הרוחות במקרים של חשש לפגיעה באתרים אלה.

• מבנים בשטחים פתוחים כגון מקאמים, מסגדים או בתי קברות. יש לגדר ולחזק מבנים אלה ולאחר מכן לאטום את הגישה אליהם כדי להגן עליהם מפגיעה או מחילול.

• כל העבודות האלה צריכות להתבצע על-ידי המדינה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה ורשות העתיקות. על המדינה להכריז על אתרים אלה כעל אתרים ארכיאולוגיים בעלי חשיבות היסטורית. על המדינה להכיר בעבר מוסלמי כמו בעבר כנעני או ביזנטי כחלק מעברה ההיסטורי של הארץ. בדרך זו גם תנטרל את המניע הלאומני שמאחורי פעולות השיקום של התנועות האיסלאמיות וועדי העקורים.

• העברת האתרים לטיפול רשות העתיקות, והכרזתם כאתרים ארכיאולוגיים יסייעו להנציח את התקופה האיסלאמית בהיסטוריה רבת-השנים של הארץ. על ישראל להכיר במורשת העבר של האחר, ולו רק כדי למנוע את שאיפותיו להתאמץ בהווה לשוב לשם בעתיד.

• על מדינת ישראל להבהיר כי זיכרון והנצחה הם דבר לגיטימי אך שיבה מעשית למקומות שאבדו ואינם עוד היא דבר בלתי אפשרי. ישראל צריכה לומר כן לזיכרון אך לא לשיבה.

1. בג"צ 7311/02.

2. מ' ג'בארין אל י' כהן, 30.9.1999, תיק "מסגדים נטושים", משרד הדתות.

3. בן-גוריון, 1969, 167.

4. יצחקי, 1987, 87.

5. גולן, 2001, 246-244. מעניין שבאגף התכנון שררה אווירה של חוסר שביעות רצון מהמהלך, בשל העובדה שבאותה עת התגוררו כמאה אלף עולים, חסרי דיור של קבע, במעברות, שמבנים אלה יכלו לשמש מקום מגורים עבורם.

6.ראו: נספח מס' 1. שי, 2002, 158-152; 165. על התייחסות הממסד השלטוני לעניין ראו: ד"כ, 48, 1236.

7. יצחקי, 1987, 87.
8. ראו: נספח מס' 2 בעבודת הדוקטורט.

9. ראו: נספח מס' 3.

10. ראה: נספח מס' 4.

11. ג'רייס, 1966, 120.

12. ד"כ, 35 (תשכ"ג), 709; הנ"ל, 36 (תשכ"ג), 1148.

13. על המאבק בערים המעורבות ראו: פוראני, 1985; דומפר, 1994, 58-54.

14. תיק "מק"נ (מקומות נטושים)", משרד הדתות, סעיף 17, סימוכין: מ/311954/9306.

15. שם.

16. מוסד אל-אקצה מיפה את הקודשים וההקדשים בנפות הבאות: צפד, טבריה, עכא, אנ-נאצרה, ביסאן, חיפא וג'נין. אגודת אל-אקצה מיפתה אותם בנפות הללו: טול כרם, אל-לד-רמלה, יאפא, אל-קדס, אל-ח'ליל, באר אס-סבע וע'זה.

17. אצ-צנארה, 29.5.1994. ראו: נספח מס' 18 בעבודת הדוקטורט.
קופפרשמידט, 1987, 120-119.

18. שם, 120, בתוך הערה 93.

19. אתרי סיור שבו השתתף עורך המחקר מטעם המחלקה ללימודי ארץ ישראל בבר-אילן לטורקיה בהדרכתו של ד"ר דני בהט בין התאריכים: 14-18 בינואר 2001. ההאגיה סופיה שימש עד לכיבוש העות'מאני ככנסייה.

20. פורת, 1971, 168.

21. רייטר, 1989, 40; ריאיון שנערך עם חסן סרואן, מזכיר ועד הנאמנים בעיר עכו, 2.2.2003.

22. ידיעות חיפה, 25.11.1988. העסקה לא יצאה אל הפועל בשל מחלוקות כספיות.

23. אש-שרבאצי, 1, 123.

24. שם, 121-120. ראו: נספח מס' 9.

25. בת-יאור, תשמ"ו, 281, נספח מספר 88.

26. אש-שרבאצי, 1, 425.


28. ט' חמאד אל מנהל המחלקה המוסלמית במשרד הדתות, 19.5.1961, מוצגים מל/ 8, 12 ו-18, שם. ראו: נספח מס' 13.

29. קטינקא, תשכ"א, 263-257; ברקוביץ', תש"ס, 83-82 בהתבסס על: בנבנשתי, 1990, 91-90; ברקוביץ', תשל"ח, 476-475, הערה 1. המלון היה בבעלותו של המופתי.

30. סעד אד-דין, 2002, 104-102.

31. [קישור] . ראו: נספח מס' 14.

32. ריאיון עם חסן דרויש – יו"ר ועד נאמני הוואקף המוסלמי בחיפה, 6.7.2003; עיון במסמכי הטאבו מתקופת המנדט במינהל מקרקעי ישראל, באדיבות מר ויקטור פילרסקי, מתכנן ראשי במינהל מקרקעי ישראל מחוז חיפה,

33. 8.10.2003.

34. ראו: שבי, 2004, 178-166.

35. צות אל-חק ואל-חריה, 3.4.1998.

36. זילברמן, 1993, 8.

37. בוימל, 2002, 70.

38. למנס, תשכ"ז, 48; ליש, 1992, 114-113; לואיס, 1988, 73.

39. אבן עסכר, א, 33, בתוך: גבאי, 1987, 3, הערה 2.

40. דנה, אוקטובר 1994, 3; טל, 1995, 60.

41. ע' חמאיסי, "הדמוגרפיה והגיאוגרפיה של הערבים הפלשתינים בישראל", הרצאה במסגרת דיון בנושא: "קרקעות – שליטה ובעלות", בכנס "ישראל החדשה: 1977-2000", אוניברסיטת בר-אילן, 3.3.2002.

42. שמעוני, תש"ז, 90.

43. ס"ח, 37 (תש"י), 86; רייטר, 1991, 14.

44. לגבי אל-באצא ראה: אצ-צנארה, 3.6.2000; לגבי סחמאתא ראו: אל-אתחאד, 6.6.1995.

45. צות אל-חק ואל-חריה, 4.7.1997.

46. פסק הלכה של אבן אנ-נקאש. בתוך: בת יאור, תשמ"ז, 157. ראו גם: אנציקלופדיה איסלאמית, 2, 227, הערך

47. "Dhimma". אגב, באופן דומה נהרסו וחוללו בתי קברות של ד'ימים לעתים קרובות. ראו: בת יאור, 55.

48. ריאיון עם השיח' ריאן שנערך על-ידי דרור גבעוני, 20.5.2001.

49. אצ-צנארה, 3.3.2000.

50. שיחה שנערכה עם מפגינים מוסלמים ברחבת שהאב אד-דין, 3.4.2002.

51. ריאיון עם אברהים צרצור בקלטת וידאו שהוציאה האגודה לאור ועד אל-אחפאד (הבטחת הצאצאים).

52. צות אל-חק ואל-חריה, 7.4.2000. ראו: נספח מס' 22.

53. ריאיון עם השיח' כאמל ריאן, יושב-ראש אגודת אל-אקצה, 24.5.2004.

54. ריאיון עם השיח' עבאס זכור, ראש התנועה האיסלאמית (פלג דרומי) בעכו, 16.2.2003.

55. ריאיון עם ריאן, 24.5.2004.

56. דוח משרד הביטחון, 3; 23.

57. שם.

58. הארץ, 29.12.2000.

59. צות אל-חק ואל-חריה, 3.3.2000.

60. כמו בביקור שערכו מתפללים במסגד הנטוש בעמקא. ריאיון עם עוזי אדמוני ממושב עמקא, 3.2.2003.

61. כלבו, 16.8.1996; ידיעות הגליל, 7.8.1998.

62. צות אל-חק ואל-חריה, 20.5.1994.

63. ג'מעיה, 2001, 11; כל אל-ערב, 29.3.2001.

64. פ"ד, ה, 2 (1951), 1480. ביידאס, 2001, 37.

65. צות אל-חק ואל-חריה, 20.5.1994.

66. שם, 10.11.1995.

67. ביידאס, 2001, 37.

68. ריאיון עם דאוד באדר, רכז "הוועד להגנה על זכויות העקורים", ביתו בשיח' דנון, 4.2.2003.

68. אל-אתחאד, 6.6.1995.

69. ריאיון עם טהא שנערך על-ידי כהן, 1.6.1997. ראו: כהן, 2000, 103; 109-108.

70. אצ-צנארה, נספח, 25.10.1996.

71. דנה, אוקטובר 1993.

72. ג'מעיה, 2002 ג.

74. כל אל-ערב, 15.9.2000; אל-איאם, הרשות הפלשתינית, 15.10.2001; ידיעות אחרונות, 15.9.2001.

75. להלן: מכלול מקורות בנושא: ידיעות אחרונות, 9.11.2001; כתבת תחקיר ששודרה בערוץ השני של הטלוויזיה הישראלית בתוכנית: "חדשות ערוץ 2", 20.9.2003; הארץ, 24.9.2001.

76. שיחה שקיים עורך המחקר עם פעילים מוסלמים שהתנחלו בחצר מקאם שהאב אד-דין בנצרת, 3.4.2002.

1. אבן עאבדין, מחמד אמין, 1960, חאשית רד אל-מח'תאר עלא אד-דר אל-מח'תאר: שרח תנויר אל-אבצאר פי פקה מד'הב אבן חניפה אנ-נעמאן,1, בירות, 630-627.
2. אבן עסכר, עלי בן אל-חסן אבו אל-קאסם, חש"ד, תאריח' מדינת דמשק, א, חמ"ד, 33.
3. אש-שרבאצי, אחמד, חש"ד, יסאלונכ-פי אד-דין ואל-חיאת, 1, 120-123; 425;3, בירות.
4.Beidas, Riad, 200, Interview with Wakim Wakim: "The ‘Internal Displaced’: Seeking Return Within One’s Own Land" ,Journal of Palestine Studies,121 , xxxi, pp. 37.
5. בנבנשתי, מירון, 1990, עיר המנוחות: בתי העלמין של ירושלים, ירושלים, 91-90.
6. ברקוביץ', שמואל, תשל"ח, "המעמד המשפטי של המקומות הקדושים", עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 475-476.
7. ברקוביץ שמואל, תש"ס, מלחמות המקומות הקדושים: המאבק על ירושלים והמקומות הקדושים בישראל, יהודה, שומרון וחבל עזה, ירושלים, 82-83.
8. בת יאור, תשמ"ו, הד'ימים - בני חסות – יהודים ונוצרים בצל האיסלאם, ירושלים, 55; 157; 281, נספח מספר 88.
9. בן-גוריון, דוד, 1969, מדינת ישראל המחודשת, 1, תל אביב, 165-167.
10. גבאי, משה, 1987, ירושלים באיסלאם: בין מסורת לבין אתגר מדיני, גבעת חביבה, 3, הערה 2.
11. גולן, ארנון, 2001, שינוי מרחבי – תוצאות המלחמה, באר שבע, 244-246.
12. ג'רייס, צברי, 1966, הערבים בישראל, חמ"ד, 120.
13. ג'מעית אל-אקצה לרעאית אל-אוקאף ואל-מקדסאת אל-איסלאמיה, 2001, עשר סנואת מן אל-עטאא ואל-בנאא, כפר ברא, 11.
14. ג'מעית אל-אקצה, 2002, אל-מדינה אל-מקדסה ושעוב אל-מנטקה אלא אין?, כפר ברא.
15. דנה, נסים (עורך), 1997-1992, אלע"ד - לקט קטעי עיתונות בנושאי דת, ירושלים, אוקטובר 1993; אוקטובר 1994.
16. דברי הכנסת, ירושלים, 35, 709; 36, 1148; 48, 1236.
17. זילברמן, יפרח, 1993, "מיתוס המוצא הכנעני של החברה הפלשתינית", דפי דיון, 27, ירושלים, 8.
18. טל, נחמן, 1995, שיח' עז אל-דין אל-קסאם: האיש, המיתוס והמציאות והשתקפותם בזירה הפוליטית הפלשתינית (1995-1882) , חיפה, 60.
19. כהן, הלל, 2000, הנפקדים הנוכחים- הפליטים הפלשתיניים בישראל מאז 1948, ירושלים, 103; 109-108.
20. לואיס, ברנרד, 1989, שמיים ואנטי-שמיים: מחקר על סכסוך ועל דעות קדומות, תל אביב, 142-120; 270-170.
21. ליש, אהרון, "הווקף המוסלמי בירושלים אחרי 1967 – נהנים ומנהלים", בתוך: הנ"ל (עורך) 1992, "הערבים בירושלים: משלהי התקופה העות'מאנית עד ראשית שנות ה- 90: ייחוד דתי, חברתי ותרבותי", מזרח חדש, לד, ירושלים, 113-114.
22. למנס, הנרי, תשכ"ז, האיסלאם: אמונותיו ומוסדותיו, ירושלים, 48.
23. Ibrahim, Saad Eddin ,2002, Egypt: Islam and Democracy, Cairo-New York, pp. 102-104.
24. פוראני, פתחי, 1985, ות'יקה דפאעא ען אל-ג'ד'ור, עמאן.
25. פורת, יהושע, 1971, צמיחת התנועה הלאומית הערבית-הפלשתינית, 1929-1918, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
26. בית המשפט העליון, פסקי דין, ירושלים, ה, 2 (1951), 1480.
27. Kupferschmidt, Uri Marcel, 1987, The Supreme Muslim Council – Islam Under the British Mandate , Leiden.
28. קטינקא, ברוך, תשכ"א, מאז ועד הנה, ירושלים, 263-257.
29. רייטר, יצחק, 1989, "הערכת הרפורמה במוסד ההקדש המוסלמי בישראל: הווקף בעכו", מזרח חדש, ל"ב, 45-21.
30. רייטר, 1991יצחק, הווקף בירושלים 1990-1948, ירושלים, 14.
31. שבי, יחיאל, 2004, "קרקעות ומקרקעין דתיים איסלאמיים ככלי במאבק הלאומי הישראלי-פלשתיני", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 166-178.
32. שמעוני, יעקב, תש"ז, ערביי ארץ ישראל, תל אביב, 90.
33. הכנסת, ספר החוקים, ירושלים, 37 (תש"י), 86.