יום העיון תחת הכותרת: "הסיכסוך - מבט אחר", מוקדש לזכרו של העיתונאי משה ז"ק ז"ל - וכמה חסר לנו המבט שלו, המבט האחר של העיתונאי בהא הידיעה, הפובליציסט, הפרשן המדיני, שבעיני הוא היה - וסילחו לי על מה שבעיני חלקכם ישתמע כלשון הפלגה - כן, הוא היה גדול העיתונאים שלנו.
חסר לנו המבט המיוחד והייחודי שלו, המעמיק להתבונן, היודע לברור בין אמת לשקר, המשקף בקיאות וידע לאין-שיעור במצבנו האזורי, בסיכסוך הבלתי נגמר - ואשר ספק אם אי פעם יהיה לו סוף, על-ידי הכרת העולם הערבי-מוסלמי במדינתנו, בקיומו הריבוני של העם היהודי באזור זה, ובחתימת הסכם שלום מלא.
המבט האחר של משה ז"ק חסר לנו מאוד, קוראיו הנאמנים, מאז הלך לעולמו לפני שמונה שנים וחודשיים, מאז פסקה הלמות המקלדת בבית ברחוב שרת בתל אביב, מאז נעצמו עיניו לנצח בחדרו באיכילוב, כאשר מהדורת החדשות מקול ישראל מהדהדת ברדיו הצמוד.
כמה חסרו לנו מני אז הניתוחים, הפרשנויות, ספוגי החוכמה המדינית, ההבנה המזהירה של תהליכים שמתחת לפני השטח, חדורי האמונה הציונית-יהודית, שכה טבועים היו בכל אחד ממאמריו, וכה איפיינו את כל אחת מרשימותיו.
בכל מאמר או מסה נמצא תמיד שילוב של מידע עובדתי עשיר, שנאסף בדי עמל של רפורטר חרוץ, קפדן, היודע לברור בין עיקר לטפל, ניתוח לעומק שמסתמך הן על זכרון אירועי העבר וברירת אלה הרלוונטיים מתוכם, והן על ראיית העתיד באופן מפוכח, ורצון לתת באמצעות המילה הכתובה והאחראית ביטוי לאינטרס הלאומי של המדינה, ביטחונה וקיומה.
א-פרופו זכרון: פעם הוא הציג לי פתק בכתב ידו שבו כתב: "מה דעתך על ז"ז?, הרמתי גבות: מה זה ז"ז? - זכרון ז"ק. הראש זכר, וליתר ביטחון גם הרבה ניירת נאגרה בחדר העבודה, ותמיד נמצא בכל נייר ובכל מסמך ובכל פרוטוקול שהגיע בדרך לא דרך לידיו - שימוש פובליציסטי.
יכולת הזכרון המופלאה שלו העלתה מן הראש פרטי פרטים מאירועי העבר, כמו היה ויקיפדיה מהלכת על שתיים. היה לכך יתרון לא רק לו עצמו: לא היה עיתונאי במערכת שנזקק אי פעם לפרט היסטורי כלשהו, שמשה ז"ק לא סיפק לו תשובה... ואם לא זכר - וגם זה קרה - תמיד ידע היכן לחפש ולמצוא.
בפרק זמן זה של שמונה שנים וחודשיים מאז נעצמו עיניו לנצח - משה ז"ק, וליתר דיוק מאמריו המלומדים של משה ז"ק, לא פירשנו עבורנו שורת אירועים אדירים: הם לא ליוו את טרור מגדלי התאומים בניו-יורק, ולא את מלחמת עירק, הם לא היו בתקופת שלטון שרון ולא בשלוש שנות ממשלת אולמרט, לא בהינתקות השגויה והעקירה הכוחנית, ולא במלחמות ללא תוצאות אסטראטגיות - לבנון השנייה ועופרת יצוקה.
לא נהנינו מניתוחים מפרי עטו של הפיכת אירן לסכנה לשלום העולם ולאיום קיומי על ישראל, לא לתופעת "אל-קאעידה" ובן-לאדן, לא לעליית החמאס בעזה ולא לנסיונות הכושלים, הפאתטיים, לקדם תהליך השלום עם "החזון-לא-חזון של שתי המדינות" אחת פלשתינית והשנייה פלשתינית-יהודית.
ז"ק ומילותיו חסרים לנו במו"מ-שמתוך-חולשה על שיחרור גלעד שליט (בסוגריים אעריך - כי היה מצדיק את ראש הממשלה אולמרט בהחלטה הקשה שקיבל), בהסברת גל האנטישמיות והאנטי-ישראליות הגואה בעולם כולו, ובעולם האיסלאם במיוחד.
מצד שני, נחסכו ממשה ז"ק מראות הידרדרותנו המדינית והמוראלית-מוסרית, שהוא לבטח היה יודע לנתחן לעומק, להסבירן, להציג את מקורותיהן ולהראות למנהיגים-לא-מנהיגים שקמו לנו בפרק זמן זה של שמונה שנים ויותר - מנהיגים, אם יותר לי להביע דעתי, חסרי חוט שידרה מדיני-אידיאולוגי - להראות להם שמא ישכילו לאמץ את כיווני התיקון הנדרשים כדי להציל את הקיים, ולהניע מחדש את החזון הציוני. מאמרים שתמיד שירטטו את דרך המלך הציונית-מאמינה-צודקת, שאין לסטות ממנה.
אילו משה היה עימנו היום הזה, הוא לבטח היה חוזר וכותב, כי - הכל בידינו, ברצוננו, ביכולת עמידתנו על שלנו, ואין בהכרח להאשים במצב המתדרדר אך ורק את האויב הקרוב או את הידיד הרחוק.
שהרי משה ז"ק כיוון את כתיבתו לשתי כתובות:
מחד-גיסא - לראשי המדינה, לקובעי המדיניות, לממונים על מדיניות החוץ, אם כי לא הייתה לו אשליה שרק בודדים מהם קוראים את מאמריו התובעניים והתובניים, שהיה בהם גם יובש אקדמי מסוים, או מאמרי-עומק של בעלי טורים אחרים, מאמרים שיש בהם ניתוחים ולא רק רכילויות.
הייתה בקרבו אמונה תמימה, שיוכל אולי להשפיע בכתיבתו על כיווני מחשבתם של ראשי השלטון במידע הבלעדי שהריק אל עמודי העיתון שהוא היה בין מייסדיו, ובפרשנות שנתן לעובדות ולמהלכים שבהתהוות.
מאידך-גיסא - ז"ק ראה לנגד עיניו את הוד מעלתו הקורא, צרכן העיתון, שיש להשכילו, אפילו לחנכו, להביא לפניו את מסכת העובדות באופן האמין ביותר. הוא ראה לנכון - לשרת את קוראי העיתון, להעניק גם לקורא התמים, הבלתי מעודכן אבל הנבון, לקורא המודאג, אובד העצות, ניתוחים והסברים שווים לכל נפש על המתרחש מאחורי הקלעים של העולם המדיני-צבאי, על האירועים הביטחוניים והמהלכים המדיניים המתהווים ונרקמים, ועלולים לחרוץ את גורל כל אחד מאיתנו.
משה - מר ז"ק כפי שהקפדתי תמיד לקרוא לו - ראה במקצוע העיתונות שליחות - להיות המתריע בשער, לתת לקורא ולראשי הציבור פתח של תקווה, נימוקים, מושכלות, כי לא הכל אבוד, כי בידינו הדבר אם רק נשכיל לבצע את המהלכים הנכונים, ננקוט את הצעדים הדיפלומטיים הראויים, נזקוף קומתנו ונתנהג בשדה המדיני-הבינלאומי כאומה גאה שיודעת לעמוד על שלה, גאה בעברה, מציגה כהלכה את צידקתה בזירת ההסברה העולמית, בפורום העמים, וכך מבטיחה את עתידה.
אף כי היה חדור אידיאולוגיה ברורה, משה בכתיבתו לא היה נעול על כיוון אחד, לא היה דוגמטי, אלא הציג מסקנות הנובעות בראש ובראשונה מהעובדות, שהן פרי חיקוריו, מידע שאסף משיחותיו עם אין-ספור מקורות גלויים ועלומים, אישים מדיניים ואחרים, מבדיקת תקדימי העבר - ותמיד חשף רק מעט מכל אשר נאגר במוחו הקודח.
מי שעבד במחיצתו, ספג את תורת העיתונות האמינה, הבודקת, שאינה משאירה אבן בלתי הפוכה, עיתונות המושכת את הקורא המתעניין, המוכן לאמץ את תאי המוח, עיתונות שמרתקת אותו, המקנה לו מידע ותובנה, שיש לה ערך מוסף.
אם לעבור קמעה לפסים אישיים, אציין כי הכרתי את משה ז"ק העיתונאי - בכמה פנים שלו:
ראשית - המיפגש הראשון לפני 65 שנה כאשר מנהל סניף "המשקיף" בירושלים בא לברית של בנו הצעיר של אב"א אחימאיר בהר הצופים, וכרטיס הביקור והברכה עם השם והחתימה משה ז"ק, שמור עמי מני אז.
שנית - ממכתביו לאבי המנוח אותם שיגר מלונדון שם שימש ככתב "המשקיף".
כאחד מקוראיו הצמאים להתעדכן במתהווה מקריאת מאמרי העומק שלו, כאשר ידעת כי גם תקבל מידע אמין וגם פרשנות מחכימה.
לאחר מכן - גם כקולגה במערכת מעריב, ואז הכרתי גם את אישיותו המחייכת או זועמת, המפגינה ידע, וכאשר ראיתי מקרוב את חדוות היצירה שלו בהשלמת מאמר ובעריכת עמודי השבת או המוסף השבועי.
ולבסוף - כששירתתי כמנהל לשכתו של ראש הממשלה שמיר - וז"ק היה מן העיתונאים הבכירים הבודדים שיכל להרים אליו טלפון ישירות.
גם אלי היה מרים טלפון כמעט מדי ערב ערב, לשיחה שהייתה נפתחת בשתי המילים הישירות: "מה חדש?"
ועד שאתה היית פותח פה כדי לעמוד במבחן השאלה שלו, כבר היה משה עצמו מעלה פרט כלשהו מענייני היום ומנתחו ארוכות באוזניך. חשת כיצד מתבשל אצלו המאמר לעיתון המחר או לסוף השבוע.
דומה שלא היה עיתונאי אחראי ממנו, שכאמור - ידע יותר משפירסם, מתוך דאגה שמא יזיק לאינטרסים של המדינה מעצם פירסומו של סוד זה או אחר.
אבל הייתה בו גם מידה רבה של אנושיות ושמירת כבוד הזולת.
כך סיפר לי פעם, וגם כתב על כך כעבור עשר שנים, כיצד נמנע מלפרסם בערב יום הכיפורים ההוא, ערב פרוץ הקשה במלחמות ישראל, מאמר המתריע בפני הצפוי.
זו הייתה פעם נדירה שבה כתב על עצמו, על לבטיו - על מאמר מפרי עטו שלא פורסם ערב יום הכיפורים.
כזכור, בין מעצבי המדיניות הישראלית דאז רווחה תפיסת ה"סבירות הנמוכה" לגבי אפשרות של מלחמה קרובה, למרות כל הסימנים הברורים. הממשלה ביקשה מהעיתונים להנמיך פרופיל ולשדר הרגעה לנוכח ריכוזי הכוחות הסוריים בגבול.
"לא הותר לי" - כתב לימים ז"ק במאמרו - "להצביע על ריכוזי הצבא הסורי בגולן, אך יכולתי להצביע על נפילתו של סלוואדור איינדה בצ'ילה, שעלולה להמריץ את ברז'נייב לעימות עם ארה"ב בזירת המזה"ת. מתנגדי קו הדטאנט של ברז'נייב בקרמלין ילחצו עליו, וכדי להוכיח שהדטאנט אינו כובל את ידיו - הוא עלול למצוא שהמזה"ת הוא הזירה הנוחה לפעולת גמול סובייטית כנגד התבוסה בצ'ילה".
כך זיהה מר ז"ק, בניתוח מזהיר של המצב הבינלאומי, כי הסבירות להתלקחות ישראלית-ערבית גבוהה.
והוא הוסיף באותו מאמר שכתב ב-1983: "אילו הייתי כותב היום דברים אלה, ספק אם הייתי אומר שבריה"מ פתחה את הניצרה. שכן לפי עדותו של מחמוד ריאד, מי שהיה שר החוץ המצרי, עוד במארס 1972 הסביר המרשל גרצ'קו, שר ההגנה הסובייטי, לממשלת המצרית שבאה לקרמלין, כי מצרים השיגה את עליונותה בציוד צבאי שיש בו כדי להבטיחה במקרה שתפתח במלחמה בישראל".
סיבה נוספת לסברתו על מלחמה קרובה, הייתה קשורה במדריכו של ז"ק בסמינר הבינלאומי בהארווארד ב-1962 ואשר ב-1973 היה שר החוץ האמריקני - הלא הוא ד"ר הנרי קיסינג'ר. בכנסו בפתיחת עצרת האו"ם את שרי החוץ הערביים - מספר ז"ק - הבטיח להם קיסינג'ר לפתוח בהקדם במו"מ להסדר ישראלי-ערבי.
הכל ידעו את שיטת קיסינג'ר שהופעלה להשגת השלום בווייטנאם, וזיכתה אותו בפרס נובל לשום - להגיע לשלום על-ידי החמרה תחילה במשבר שרוצים לפותרו.
המסקנה הערבית הייתה - וכך כתב לימים עורך "אל אחבאר אל יום" המצרי - כי מוטב שאנו הערבים נתחיל במלחמה לפני שקיסינג'ר ימצא פתרון ויכריז עליו.
משה ז"ק, המשוכנע - כך העיד על עצמו - שהמלחמה מתדפקת על השער, לא פירסם את המאמר על המלחמה הקרובה, שהכין לעיתונו.
הוא מעיד: פיניתי ברגע האחרון את מקומי למאמר של חבר, שעמד על סף פרישה. "כאשר החבר הציע לי לפרסמו ביום א', השיבותי: ביום ראשון כבר נהיה בעיצומה של המלחמה". כלומר, איש לא יתעניין אז בקרייסקי...
משה ז"ק לא הזכיר את שמו של אותו קולגה, אך אני יכול לגלות כי מדובר בדוד גלעדי, שבאותה שנה, לפני 36 שנה, יצא לגימלאות והיום גילו כבר מעל למאה - עד 120.
גלעדי פירסם מאמר על קנצלר אוסטריה קרייסקי, ואילו מאמרו הנבואי של ז"ק לא פורסם, כי כעדותו בפני - והוא היה באותו זמן לא רק פרשן אלא גם עורך המוסף היוקרתי של העיתון הנפוץ ביותר דאז - לא היה מה להוציא על-מנת לפרסם את מאמרו של גלעדי.
נבואת ז"ק, המבוססת על ניתוח כל המידע שהצטבר בידו וניתוחו המזהיר, מאמר שניבא את פרוץ המלחמה כעבור 24 שעות - נשאר על הנייר ולא נדפס.
יש בסיפור הזה משהו אופייני: משה ז"ק שאמר על כמה מחבריו בעיתונות, כי "הם תמיד יודעים מה יהיה, אך אף פעם לא יודעים מה היה" - הוכיח כי הוא ידע מה יהיה וזאת על סמך מה שהיה, ועל סמך מה שהיה ידוע לו, מתוך חקירותיו המעמיקות, התעניינותו הבלתי נלאית, ירידתו לפרטים וזכרונו הפנומנלי.
יכולתי להאריך עוד ועוד על פועלו העיתונאי רב הפריון של משה ז"ק, שבא לידי ביטוי באלפי מאמריו, שהם בית ספר לעיתונות חכמה המשקפת הבנה מדינית, על התעניינותו המיוחדת במלך חוסיין ובממלכתו - כמעט בלי לדעת ערבית, על ידיעתו את מהלכי הקרמלין ושיקוליו - כמעט בלי להבין רוסית, על הקשר המיוחד שהיה לו עם ראש הממשלה יצחק שמיר - כעיתונאי כמעט יחיד שירד לעומק דעתו, הבין את שיקוליו ואפילו הסכים עימם ברובם - אבל תקצר יריעת הזמן מלהרחיב.
היה לו כמובן יחס מיוחד למנחם בגין, גם קשר אישי, וחלומו הגדול היה להוציא לאור קובץ מסות מפרי עטו על משנתו המדינית של ראש הממשלה הששי.
הוא הראה לי אפילו את כותרות 12 הפרקים המתוכננים לקובץ זה - חלקם אגב פורסמו בכתבי עת שונים. אלא שלא זכה לכך, ולא זכינו. כשם שמנחם בגין לא השאיר אחריו את זכרונותיו על דור השואה והתקומה, כך משה ז"ק, שמקצוע העיתונות בער בקרבו, לא הספיק להוציא לפועל את תוכנית הספר על אודות מנחם בגין.
לעומת זאת ראו אור שלושת ספרים של ז"ק: האחד - על הסיכסוך הישראלי-ערבי "בצבת המעצמות", השני - על 40 שנות דו-שיח עם מוסקבה והשלישי - על חוסיין עושה שלום.
ראוי שספרים אלה יילמדו בכל המחלקות למדעי המדינה וההיסטוריה, ראוי שייקראו על-ידי המנהיגים בני זמננו, וגם על-ידי בני הדור צמא הדעת שלא ידע את משה ורוצה להבין משהו משיקולי הפוליטיקה הבינלאומית שישראל עודנה נמצאת בלב הסבך שלה.
כדאי מאוד, ומומלץ לבעלי האכסניה הזאת, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, שישקלו להפיק קובץ עם מבחר ממאמריו המלומדים של משה ז"ק, בעיקר מעל דפי מעריב, שכשם שהיו חשובים לשעתם - כן הם יפים, טובים ומשכילים, גם לימינו וגם לדורות הבאים.
ספוגה בהם הרבה חוכמה מדינית-יהודית, עם שכל חריף, הגיון שמיוסד על עובדות, ועם הרבה מוסר השכל. יש בהם כדי לתרום להתעשתותנו, להגברת חוסננו העצמי-הנפשי, לחיזוק כושר עמידתנו מול עולם ערבי-מוסלמי עויין ערמומי, שונא, הסובב אותנו - גם במאבקי העתיד שלא יהיה לדאבוננו מנוס מהם.
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
