הסכנה בהמלצות ועדת גולדברג

ערב מלחמת השחרור נאמד מספרם של הבדואים בדרום הארץ בכ-60,000 נפש. עם תום המלחמה התפזרו רובם לדרום הר חברון, לסיני או לדרום ירדן. בשנת 1949 מנו הבדואים בדרום כ-13,000 נפש בלבד. בשנים הראשונות להקמת המדינה, היו קברניטיה טרודים בבעיות ביטחון, בענייני קיבוץ גלויות ובבניית כלים למדינה חדשה. אולי מן הטעם הזה לא היה לקברניטים באותם ימים זמן לחשוב או להתייחס לקבוצה זניחה של נודדים במרחבי הנגב, שממילא רוכזו באזור שנקרא אזור ה"סייג".

כעבור כ-20 שנה, ב-1970, עלה מספר הבדואים בדרום ל-25,000 נפש וב-1990 כבר עלה מספרם ל-87,000 נפשות. כעבור עוד 18 שנים, דהיינו ב-2008, מונים הבדואים כ-180,000 נפש – כגודל אוכלוסיית העיר באר שבע. כיוון שהריבוי הטבעי אצל הבדואים הוא בשיעור של כ-5%–5.5% בשנה, עתידה אוכלוסיה זו להכפיל את עצמה עד 2020 והיא תתקרב ל-400,000 נפש. אם בנוסף על ריבויִָם הטבעי יוסיפו הבדואים לקנות נשים מחוץ לגבולות ישראל ואחר כך יקבצו אליהם קרובי משפחות של אותן נשים, הרי שבשנת 2020 הם יהיו כ-25%-20% מכלל ערביי ישראל. זה מספר מאוד משמעותי. לריבוי טבעי כה גבוה מגיעים הבדואים על-ידי הולדת ילדים מנשים רבות. בשנים הראשונות של המאה ה-21, כמעט שליש מן הגברים הבדואים בדרום נשאו יותר משתי נשים וחלקם לא הסתפקו בפחות מארבע. כתוצאה, נולדים לנושאי נשים רבות 10-20-40-100 ילדים, ויש מקרים ספורים של משפחות שבהן לגבר אחד כ-150 ילדים.

באמצע שנות ה-60 התחילו השלטונות לתת את דעתם על האתגר הבדואי בדרום הארץ והוחל בניסיון ליישבם ביישובי קבע מתוכננים. טיפשות, זלזול ואדישות הולידו יישובים שאינם מתאימים לחברת נוודים במעבר. בנוסף, לאחר שכבר הוקמו היישובים, שכחו השלטונות לקדם אותם וללוות אותם כמתבקש. בינתיים, פזורות הבדואים הלכו וגדלו ואף התפשטו בכל מרחבי הנגב הצפוני, בצאתם מתחומי אזור הסייג. ככל שמאמץ ריכוז הבדואים ביישובי הקבע גדל, כך רבתה האוכלוסיה בפזורות עקב ריבויה הגבוה (ב-2009 נאמד מספר תושבי הפזורה ב-60,000–80,000 נפשות לפי גרסאות שונות לעומת כ-120,000 ביישובי הקבע). נכון לשנת 2008, הבדואים בנו בדרום כ-50,000 מבנים לא חוקיים, ובכל שנה הם מוסיפים כדי 1,500–2,000 מבנים חדשים (דוח גולדברג).

המגורים בפזורות הם הרי אסון, שכן לתושבים בהן אין מערך דרכים מסודר ואף לא תשתיות של מים, חשמל, בריאות וחינוך. בעצם המדובר בחברה שאינה מוכרת לשום דבר ועניין וזאת בשעה ששיעור הילדים בקרבה שובר שיאי עולם. אם בקרב היהודים שיעור הילדים עד גיל 18 מתקרב ל-30% ואצל ערביי ישראל הצפוניים לכדי 40%, הרי בקרב הבדואים הוא מגיע ל-62%! ילדים אלה גדלים כילדי הפקר, מוזנחים, ללא חינוך מסודר, והם מרירים ומוכנים לנקמה, אלימים, תופעות שמוכרות אצל נוער שוליים. זה גם המקור לממדי האלימות שאין כמותם בשום מרחב אחר בישראל, אלימות הגורמת תוצאות קטלניות לאוכלוסיית הבדואים עצמה ולסובבים אותה בכל מרחבי הנגב הצפוני, הדרומי והשפלה.

כדי להבין את הסכנה הטמונה במצב זה, אסור להתרשם רק מגודל האוכלוסיה הבדואית בדרום במונחים סטטיסטיים, אלא יש להתייחס למציאות בדרום כאל טרגדיה אנושית, ובד בבד כאל תחילתו של איום אסטרטגי על ישראל, שהרי היקפי התפשטותם של בדואי הדרום הם תופעה שאיננה קבילה בשום מדינה, ובוודאי לא במדינה קטנה וצפופה כישראל, מה גם שכחצי משטחיה מוקדשים לביטחון וכל קילומטר פנוי קריטי לצרכיה ולעתידה.


כיצד מנסה הממסד להתמודד עם האתגר הבדואי?

באמצע שנות ה-60 החל הממסד להפנים את ההכרה כי לפניו ניצב אתגר המחייב פתרונות ומהר. אבל במדינת ישראל, שממשלותיה המתחלפות בתדירות גבוהה, שיטת העבודה היא כדלקמן: מוקמת ועדה לטיפול בנושא, כעבור מספר חודשים מגישה הוועדה המלצה לממשלה. בטרם הספיקה הממשלה לטפל בעניין וכבר היא מתפטרת, או שהשר הנוגע לדבר מתחלף ולתפקיד נכנס שר חדש שהוא תמיד חכם מקודמו ומציע להקים ועדה חדשה מטעמו. להקמת הוועדות יש יתרון חשוב נוסף מבחינתו של כל שר חדש. כל עוד ועדה חדשה עוסקת בנושא, אין השר צריך לבצע דבר והוא מתפנה לעניינים אחרים. על-פי ממצאי דוח גולדברג הוקמו במהלך השנים עשרות ועדות לטפל בעניינם של הבדואים, ורק מעט נעשה. וגם מה שנעשה הוא בבחינת טלאי על טלאי. פתרון מניח את הדעת טרם נמצא. למרבה הצער יש להעיר, כי המציאות העגומה של "אין משילות" בישראל איננה נוגעת רק לעניין הבדואים, אלא לכל דבר ועניין – תחבורה, מים, חשמל, חינוך, אכיפת החוק, בתי המשפט, פיזור האוכלוסיה, תכנון לאומי ותחומי חיים אחרים.

הוועדה האחרונה, שמונתה ב-23.12.07, הפיחה תקוות רבות בקרב כל הנוגעים בדבר החרדים לעתידה של ישראל (ובהם כותב שורות אלה, המוטרד מאוד מן ההיבט הביטחוני-תכנוני-חברתי, ואחרים המוטרדים מן ההיבטים החברתיים-מוסריים-הומניים). כבר בשלב זה אני יכול לומר בבירור כי אינני חושב שגופים רבים המתערבים בנעשה בנגב רוצים באמת בטובת הבדואים. מה שמניע אותם הוא טובת עצמם והארגון שהם מייצגים. קשה לי להאמין שארגון המציע להכיר בכל הפזורות בנגב מתכוון באמת להיטיב עמן, ביודעו שלעולם שום ממשל לא יוכל לקדם עשרות רבות של פזורות ולהצעידן קדימה למאה ה-21. בארגונים שבהם מדובר רבים מן הפעילים נאיבים, אך מנהיגיהם המדברים במתק שפתיים מעוררים אי-אמון, ועשייתם מביאה בסופו של דבר לאסונות, וקודם כול על הבדואים עצמם. ארגונים אלה רוצים להפוך את פזורות הבדואים למעין שמורות אינדיאנים ולמנוע את קידומם.

בינואר 2008 התחילה הוועדה הנ"ל לפעול מטעם שר הבינוי והשיכון כאשר בראשה עומד השופט בדימוס של בית המשפט העליון, שגם היה מבקר המדינה, אליעזר גולדברג. הצטרפו אליו שבעה חברים: שני נציגי ציבור, שני נציגי ציבור מקרב הבדואים ושלושה נציגי הממשלה (בינוי ושיכון, אוצר, משרד ראש הממשלה). ביום 11.12.08, אחרי שנה של עבודה, פורסמו מסקנות והמלצות ועדת גולדברג.

כדי לבחון את מסקנותיה של ועדה אחרונה וחשובה זו, מן הראוי להציג קודם כול את התפתחות יישובי הקבע בנגב הדרומי עד ל-11.12.08. רק כך ניתן לבחון כראוי את המסקנות ואת המשתמע מהן.

מפה 1 מציגה את פרישת הבדואים נכון לשנת 1960, תקופה שבה עדיין אין כל יישוב קבע אלא רק פזורות. מפה 2 מציגה את פרישת הבדואים בדרום לאחר שכבר הוקמו שבעה יישובי קבע. הראשון היה תל שבע ואחר כך הוקמו שגב שלום, לקייה, והגדול מכולם – רהט. בעקבות הסכם השלום עם מצרים והצורך בהעברת שדות התעופה מסיני לישראל פונו תושבים מאזור שדה תעופה נבטים והועברו ליישובים ערערה וכסיפה. בשנת 1989 הוקם היישוב האחרון בסדרה זו, חורה (בסך הכול שבעה יישובים). באותה השנה התגוררו ביישובי הקבע 40,376 נפשות ובפזורות, 46,000 נפשות. האחרונים, למרות הקמת יישובי הקבע, סירבו להתפנות אליהם והאוכלוסיה בפזורות הלכה וגדלה במהירות.

ב-28.12.03 החליטה הממשלה על הקמת מועצה אזורית חדשה, אבו בסמה, שבה אמורים היו לקום חמישה יישובים שכבר היו להם תוכניות מתאר מקומיות. בתכנון היו עוד שני יישובים שהיו אמורים להצטרף למועצה מאוחר יותר - אום בטין ומולדה.

שש שנים חלפו מאז. במועצה החדשה נבנו בתי ספר, נסללו כבישים, פה ושם רואים אורות בחשכה, אך גידול האוכלוסיה המהיר בפזורות נמשך ונדמה שאין לתופעה זו פתרון.

גופי תכנון שונים הקימו קולות זעקה באמצעות התקשורת ותוך הצגה מעוותת של המציאות בדרישה להכיר בכל הפזורות כביישובי קבע. מדובר על-פי הצעתם ב-46 יישובים. אם נפחית את ה-14 אשר כבר הוכרו – הרי התוספת היא של 32 יישובים חדשים (דוח גולדברג, נספח 5).


מהן, בעצם, המלצותיה של הוועדה?

בסעיף 108 (עמ' 32 בדוח המלא) נכתב: "הכרה בכפרים הבלתי מוכרים בסייגים שיפורטו היא שתמנע הנצחת המצב הבלתי נסבל. יש לשלב יישובים אלה במערך היישובים הקיים". משמעות הברים האלה, למיטב הבנתי, כי הוועדה מציעה בעצם להכיר בכל הפזורות הקיימות. כדי למנוע אי-הבנה באשר לכוונות הוועדה, נתקדם לסעיף הבא בדוח, סעיף 109, שבו נאמר: "יש לאמץ הגדרה יישובית חדשה עבור הכפרים הבלתי מוכרים, אשר יקבע כי הם יוכרו בעתיד... בדרך זו ייווצרו אשכולות, יישובים... בתקופת הביניים יסופקו ל'התיישבות במעבר' שירותים כמו ליישוב מוכר".

ברור לכל בר דעת שאם יסופקו השירותים ליישובים לא מוכרים, בעצם מכירים השלטונות כי זה בית או יישוב שלא יוזז ממקומו לעולם. השימוש במונחים השאולים מתמ"א 35 מטרידים אותי לא פחות, שכן לדעתי הם נועדו לערפל, לעמעם ולטשטש את המציאות ובכך להסתתר מאחורי אי-עשייה או השלמה עם מציאות כאובה, שכן המושגים "אשכולות", "יישובים במעבר", "יישוב פרברי", יישוב "פרברי-כפרי" אינם ברורים.

ומה באשר למציאות קיומם של 50,000 בתים לא חוקיים? על כך הוועדה ממליצה בזו הלשון: "נגדיר את אלה בתחום התוכנית כ'אפורים' ... ותכשיר אותם ותאפשר חיבורם החוקי לתשתיות". משמעות הדבר: הוועדה מלבינה באופן גורף את העברות על החוק ומנציחה את המציאות החמורה בדרום. האם שקלה הוועדה מה משמעות הכרה גורפת זו לגבי יתר עברות הבנייה בכל רחבי הארץ? מדוע שלא יזעקו מתנחלי יש"ע לגבי מאות המאחזים הלא חוקיים שלהם? ובאשר למציאות בשטח, האם יימצאו התקציבים לחבר 50,000 בתים (נכון לינואר 2009) לתשתיות הכרחיות של מים, חשמל, דרכים, ביוב? וכמה שנים יידרשו לשם כך בפרישׂה כה נרחבת? נניח שבמדינת ה"אין משילות" זה יארך כעשור, עשור וחצי, הרי עד אז כבר תוכפל אוכלוסיית הבדואים בדרום והיקף הבנייה הלא חוקית יגיע ל-100,000 בתים לא חוקיים... שיאושרו בדיעבד. השופט גולדברג מודע לבעיה זו וקובע כי "על המדינה לממש את המדיניות המוצעת ב-5-7 שנים כשראשי המגזר הבדואי, נכבדיו ומנהיגים מטים אף הם שכם".

בהתאם להערותי הקודמות, ברור לחלוטין כי המימוש הזה שעליו ממליצה ועדת גולדברג לא יתרחש ב-5-7 שנים. ברור לא פחות, גם על-פי תגובות הבדואים מיד לאחר פרסום מסקנות הוועדה, שהבדואים לא יטו שכם למימוש המלצה זו, ולכן יש לשקול אם המלצות הוועדה ישימות.

השופט גולדברג, בתפיסתו המערבית, המוסרית, העניינית קובע (סעיף 145, עמ' 40) – "על הבדואים להפנים כי הזמן דוחק". לצערי, השופט המכובד אינו מכיר את הבדואים, אין הוא מודע לכך שאין להם שעון וזמנם אינו דוחק. ההיפך הוא הנכון. הם המתינו 60 שנה ועל-פי המלצות ועדת גולדברג הם מקבלים את כל מה שרצו. (בהערת אגב: המסמך של הוועדה לא דן כלל בסוגיית הקרקע. ואף על-פי שדוח הוועדה קובע שאין לבדואים כל זכויות בעלות על קרקעות הנגב, הוא בכל זאת ממליץ שהמדינה תשלם להם פיצויים שאינם מגיעים להם.) נוכח עובדות אלה, מה יש לבדואים למהר? הם ימתינו עוד 30 שנה וכל הנגב הצפוני ויותר ממנו יהיו בידיהם.

כדי להמחיש את משמעות המלצות ועדת גולדברג, הן הישירות הן העקיפות, מוצגת כאן מפה 5 ובה כל היישובים שכבר הוכרו, ופני הנגב בעוד עשור אם יתממשו המלצות הדוח.

כדאי להוסיף ולשרטט את מפת הדרום עשור מאוחר יותר, כדי לרמוז שאחרי ההכרה בכל 46 היישובים המומלצים נצטרך להכיר בעוד 40–60–100 יישובים חדשים. רק אחר כך יהיה מקום לשאול, מי יקדם מספר כל כך גבוה של יישובים חדשים בעלי אוכלוסיה כל כך חלשה? מה יהיה בינתיים עם הנוער הבדואי המתוסכל והממורמר? מה יקרה בינתיים ליישובים כדימונה, ירוחם, ערד, באר שבע, מיתר, להבים, משמר הנגב ואחרים, במציאות כזאת? וכדאי גם לראות את משמעות הפרישׂה הזו על-רקע ארץ ישראל כולה. נוסיף כי בינתיים (נכון ל-2009) מתכוון צה"ל להמשיך בתוכניתו החשובה להעביר את בסיסיו דרומה. האם קצינים ונגדים על משפחותיהם יסכימו לרדת לנגב במציאות הגיאוגרפית והחברתית-פוליטית שהוצגה כאן? בעיקר יש לשאול אם אין זה יותר מדי יומרני לבקש מאוכלוסיית ההיי-טק של צה"ל, היושבת ברובה באזור תל אביב, לרדת לדרום על משפחותיהם! אלה ואחרות הן שאלות רטוריות – התשובה עליהן ברורה וגורלית!

אם יתקבלו המלצות ועדת גולדברג והמדינה תכיר בכל הפזורות או אפילו במרביתן, ישראל היהודית-ציונית ודמוקרטית תלך ותאבד את הנגב הצפוני. ישראל תתכנס לתוככי "מדינת תל אביב", והנגב על מתקניו האסטרטגיים יהיה אזור מופקר.

מה צריך וגם אפשר לעשות כדי למנוע תחזית כה פסימית, כמו שתוארה במאמר?

להלן אציג את הצעתי כפי שהוגשה לוועדת גולדברג ב-27.1.08. בהצעה דנתי רק בהיבטים המרחביים של הסוגיה, אך מובן מאליו שבפתרון הפיזי אין משום פתרון מספק לנושא, ושבמקביל להתיישבות הפיזית יש לתת מענים תשתיתיים, חינוכיים, בריאותיים ובעיקר כלכליים על-מנת להביא ליישוב הבדואי בדרום רווחה כיאה ליישוב בחברה מערבית במאה ה-21. הצעה זו דומה בקוויה הכלליים להצעת חברים במועצה לביטחון לאומי (מל"ל), כפי שהוצגה בפומבי בינואר 2006 וכפי שהתגבשה במל"ל זמן רב קודם לכן. העברתי לא פעם למל"ל חומרים משלי וגם נכחתי בישיבות ובפגישות עם האחראים לנושא.

על-פי ההצעה, יש להרחיב ולפתח במהירות רבה את 14 היישובים שכבר הוכרו, ולהוסיף לרשימה עוד 6-5 יישובים חדשים לפי העניין, כדי שיקלטו את 55,000 תושבי הפזורות שנותרו שם (נכון ל-2008). להלכה, כל יישוב מוכר יצטרך לקלוט כ-2,500 נפשות או כ-250 בתי אב בלבד. בתכנון היישובים החדשים ובשיקולי העברת תושבי הפזורות ליישובים הקיימים והחדשים יש להביא בחשבון מסורות, יחסים בין שבטים, חמולות ומשפחות, בין בדואים טהורים ופלחים, שיקולי ביטחון לאומיים, שיקולי סביבה וצירי תחבורה. כל משפחה תוכל לקבוע לאן יש בדעתה לעבור ושם יוקצה לה שטח לבנייה וגם משק עזר לפי רצונה. כל משפחה תפוצה בעין יפה על תביעות הקרקע שלה (תביעות שאינן מוצדקות) – כל זאת על-מנת לסיים את עניין הפזורות. הממשלה תשלם למשפחות כסף רב יחסית וגם תסייע במעבר ובבנייה החדשה, הכול בתנאי שייקבע היום בו העברת הבדואים מהפזורה תגיע לסיומה. באותו יום קובע יסתיים עידן ה"גזר" וההטבות, ומי שיסרב לעבור מרצונו יפסיד את כל זכויותיו הנדל"ניות והכלכליות ויעבור למקום שייועד לו מבעוד מועד בצו השלטונות ובאכיפתם. המלצות ועדת גולדברג או מי שיהיה אחראי על מימושן תהינה סופיות, ולא יהיה מקום לפנייה נוספת לערכאות משפטיות, שכן כל פנייה כזאת תגרור לשנים נוספות רבות את אפשרויות הפתרון ותשוב ותפיח רוח סרבנית אצל אלה שכבר היו מוכנים למעבר. בעניין זה הזמן דוחק ביותר. השהיה של שלוש שנים משמעותה פשוטה: גידול של האוכלוסיה הבדואית בדרום בשיעור של כ-25% יותר משהיא כיום. סביר שמועד סופי לפתרון כל הבעיות יקבע ל-1.1.2012. כל המערכות הביורוקרטיות במדינה יתגמשו על-פי שיקוליה והחלטותיה של אותה ועדת-על שמטרתה ברורה ואחת, וב-1.1.2012 כל פזורות הבדואים בדרום יעברו ליישובי הקבע ויתחיל שלב ב' בטיפול בבדואים, שלב חיזוקם החברתי-תשתיתי-כלכלי.

יש להביא בחשבון שכוחות רדיקליים ינסו לטרפד כל מהלך שיביא קץ לסבלם של הבדואים, ואלה יפעילו עיתונות רדיקלית וארגוני אנרכיה בינלאומיים, והרעש והמהומה שייווצרו יהיו גדולים. במקרה זה יש לאמץ את האמרה הידועה: שהכלבים ינבחו – והשיירה תעבור! במלחמת "עופרת יצוקה" הוכיח צה"ל כי אפשר למנוע מן התקשורת כניסה לשטחי הלחימה במשך שלושה שבועות של עימות. בבוא העת, אם יהיה צורך בכך, אפשר יהיה להחליט על גיוס המשטרה לסייע לעשות זאת שוב והפעם למפעל להצלת החברה הבדואית בדרום מכאוס.

יש מקום לתכנן את הרחבת היישובים הוותיקים כמו גם את קבוצת היישובים החדשים בסגנון כפרי ולאפשר לכל משפחה לעבד משק עזר שיכלול מטע זיתים, מרעה או ירקות וגם במשולב, ויש להקצות לשם כך כמויות מים מספיקות – ויש בדרום מים למכביר למטרה חשובה זו.


מה היתרונות בהשלמת מפעל זה?

במקום עשרות ואולי מאות יישובים שיוכרו פורמלית בכל פזורות הבדואים בנגב אך יישארו מוזנחים ושכוחי אל, אפשר יהיה, ב-20 היישובים המוכרים, להעניק לבדואים בדרום איכויות חיים שהם ראויים להן, והמדינה גם תוכל לממן זאת. במקום פרישׂה מרחבית "פראית" הסוגרת אופציות לפיתוח בכל הדרום, ריכוז הבדואים ב-20 יישובים יאפשר את הרחבת הערים הקיימות דימונה, ערד, ירוחם ובאר שבע, וכן יאפשר את העברת צה"ל דרומה. צמיחה של יישובים אלה רק תסייע לבדואים בתחומי התעסוקה, החינוך והתרבות, וכולם יֵצאו נשכרים. זו משימה לאומית המתבקשת גם נוכח לחצי אוכלוסיה גדולים במרכז הארץ והצורך בדילול העוצמה הצבאית שסביב מטרופולין תל אביב.

במפה 8 מתוארת מפת הנגב בהנחה שהמפעל האמור יצליח, ומופיעים בה 20 היישובים הבדואיים, היישובים הוותיקים בנגב ואפשרות ההתרחבות והפיתוח שלהם וכן הפרישׂה המתוכננת של צה"ל. אפשר להשוות מפה זו למפה קודמת שבה נכנעה הממשלה לתהליכים הכאוטיים העכשוויים, וכל בר דעת יוכל לעמוד על היתרונות שבריכוז הבדואים.

פתרון כזה ייתן מענה לשורה של מחדלים סביבתיים שמסוכנים לבדואים, כמו סמיכות יתרה לרמת חובב, לגדרות שדה התעופה בנבטים או לאזורי האימונים של צה"ל.

האם מדינת ישראל – מדינה שאין בה משילות כבר שנים – תוכל לאמץ את הצעתי (והצעת מל"ל) וליישמה? נראה שלא, כל עוד לא יחול שינוי במבנה השלטוני בישראל מ"דמוקרטיה אנרכית" למשטר מתפקד. נוכח מצב זה יש לצפות שמספר הפזורות שתוכננו רק ילך ויגדל ועמן הכאוס, העוני, ההזנחה והאלימות, ומנגד בריחת האוכלוסיה החזקה מהנגב ואי-מימוש תוכנית צה"ל "דרומה". ההמשך של תהליך זה אינו דורש פירוט, הוא מובן מאליו.


אפילוג

בעוד אנו דנים בנעשה בנגב הצפוני, אפשר כבר בראשית 2009 לראות כיצד מתפתחת "חזית חדשה" בין הבדואים לשלטונות המדינה שאין בה "משילות", והפעם זה קורה בנגב המרכזי. תמונת פרישׂה בדואית עדכנית בנגב המרכזי לראשית 2009 מצורפת במפה 10.