שמם הולך לפניהם וגם אחריהם

האופי של דה-מרקר מזכיר לי סיפור ששמעתי בילדות, איך אצל יהודים דתיים התנור מוסק בשבת. יהודי הרי לא מסיק תנור בשבת, אלא גוי. אם זה החצרן, שהוא בן-בית, או גוי של שבת אחר. אבל לא זו בלבד שיהודי לא יסיק תנור בשבת, אלא אסור לו, על-פי ההלכה, להורות לגוי להבעיר את הפחמים או העצים בתנור. אז מה עושים אם הגוי לא מופיע? שולחים את הצעירים שיקראו לגוי שיבוא לפָנות איזה פסולת - בבית או מחוצה לו. זה מותר. כאשר הגוי בשם יוּזֶף מתייצב, אומרת האישה (בלחש): אסור לי לומר (ועכשיו בהרמת קול) 'יוזף: הסק את התנור'. הגוי שמע את החלק האופרטיבי וניגש למלאכתו. ואילו האישה היהודייה בסך-הכל אמרה שאסור להורות לגוי להסיק את התנור בשבת. הבאתי את הסיפור מכיוון ששיטה ארכאית-גליציאנרית זאת, היא המקור האותנטי של "להיות עם ולהרגיש בלי". במקרה של דה-מרקר, הטייקונים, השָרָתים היחצניים שלהם, הסלֶבים ומלחכי הפינכה הפוליטיים שלהם - רוצים לראות את שמם ואת מפעלם כפי האמירה הידועה: "פרסם אותי, לטוב ולרע, כל עוד אתה מאיית את שמי נכון". לכאורה אם יש משהו שהוא דבר והיפוכו - הוא מצוי בדה-מרקר. אלא ששניהם הם כמו תמונה ותשליל בצילום, כמו עץ ופלשתין במטבע. מגזין שלוחם בהון הגדול, משרת את ההון הגדול ומטפח את פולחן ההון הגדול, שכל קורא שתאב לעשות הרבה כסף, או בצע כסף, מחפש את הנוסחה בתקשורת. זאת שמוליכה את המסר.

זה מה שכותב חנוך מרמרי ("העין השלישית", 30.4.10): "הציבור ניזון מידיה של העיתונות בעיקר במה שהוא רוצה לדעת. בסיפורים מועצמים על שחיתויות, על ביורוקרטיה, על פלילים. בסיפורי הצלחה וכישלון, זינוק והתרסקות. הציבור אוהב להעריץ מצליחים ולראותם אזוקיי ידיים. האומנם כל ההעדפות האלה נוצרו מאליהן? או שלתקשורת עצמה יש בכך חלק משמעותי, במעשה ובמחדל?". ראו הציטוט שהבאתי מפי דניאל דורון. באחד ממאמריי, העירותי כי התפיסה של ההוגה הסוציולוגי והתקשורתי, מרשל מק-לוהן ש"המדיום הוא המסר" - קמה לתחייה, והפעם במשמעות המילולית של המונח. התקשורת גם מדוֶורת את המסרים וגם יוצרת אותם.

זה מה שבעצם עושה דה-מרקר. רבים מן המאמרים שלו בנושאי הכלכלה והמשק הם ביקורתיים ונוקבים נגד ההון המושחת, בצורה זאת או אחרת. זה כאילו אתה מפרסם קטעי פורנוגרפיה ואומר: זה איכס, פיכס, גועל נפש. אבל זה מדבר אל הקוראים. הם שומעים, money, money, money כמו בטון הגבוה של היהודייה אל הגוי של שבת. אשר לסיבה שבכל זאת אוליגרכים אלה ומוסדותיהם ומפעליהם מפרסמים מודעות גדולות - בשטח ובמחיר - במגזין, הם אימצו לעצמם את המנטרה - והיא נכונה - הכלבים נובחים והשיירה עוברת. ראו איך ביבי, שעומד בראש מפלגה שרובה שכירים, תושבי עיירות פיתוח, מהם רבים קשי-יום, דאג שהשיירה תפרוץ בקלות את מחסום הצעת החוק להגבלת שכר הבכירים במשק הציבורי - מערכה שגיא רולניק וכל הפובליציסטים הבולטים של המגזין נרתמו לקידומה. אבל ההון לא צריך לדלג מעל למחסום התקשורת. זאת מנתבת לו את הדרך.

אבל יש עוד צ'ופר שמקורו בשטעטל היהודי, אצל המכובדים והבריונים כאחד. הכבוד. במקרה זה הייתי אומר - "הכבוד העצמי". באין טרובדור שישיר סרנדה ל"בָרונים השודדים" שלנו, כי גם הוא פועל בשירותם, נזכיר את רביעיית מועדון התיאטרון הנפלאה של פעם. היא השמיעה את השיר (על המלח היהודי הבריון) "אצלנו יש כבוד עצמי", שמחברי המילים והלחן לא ידועים, אבל חיים חפר עִברֵת אותם בלשון המקאמות הצבעוניות שלו. ואלו הן המילים של הבית האחרון: "שלושה פצועים בליבֶרפול-שבעה נָכים באיסטנבול-בברֶמֶן יש תשעה בלי אוזן - במוזמביק - הכנסנו פליק - שם טָבָע כמעט כל הצי - כן זה אנו שהטבענו - אצלנו יש כבוד עצמי".

בדה-מרקר יש מדור בשם "הכל אישי". המפורסמים שלנו קוראים אותו דבר ראשון בבוקר, כמו שפעם, ואלי גם היום, רבים פותחים בקריאת מודעות האבל וצועקים לאישה: שפרה, את יודעת מי מת? הטייקונים שלנו ויחצניהם מדושני עונג רוצים לראות שהם חיים. בחלק הטקסטואלי של המדור (שתופס במקרה זה עמוד שלם) ונוגע למסיבה, מוזכרים 65 שמות של אוליגרכים, משרתיהם היחצנים, פוליטיקאים שקדים קידה עמוקה בפני הפריץ ועוד. בתמונות - המדור חסכוני יותר ומופיעים בו 28 תמונות של הוא והיא. יש יחצנים ופוליטיקאים שמופיעים באותו ערב בשתי מסיבות, כמו בדרנים בחגיגות יום העצמאות. ולא שכחנו את הבדרנים עצמם, ליצני החצר המודרניים.

במרכול הגדול הזה, ששמו דה-מרקר יש עוד goodies . יש "שוברים קופה" על פופקורן, נקניקיות מינגלינג דיגיטלי וועידת האינטרנט של דה-מרקר. יש גם "ציוצים" ובמרכזם תמונה של מלכות הדראג, שבשל ממדיהן חתכו קצת בשוליים, אחרת היו פורצות לתוך תמונה שכנה של איזה כינוס של "טרנסמרקטינג". זה העולם של מחר. העולם של אתמול - מת, זה של היום - גוסס.

אילו, למצער, המגזין היה מביא אקטואליה קצת אחרת, עם או בלי תמונות: אנשים אחרים בהוויה הכלכלית-חברתית שלנו, כמו אותה אם חד-הורית עם שלושת ילדיה, שגרה באוהל בשכונת התקווה, או קשיש קשה-יום, שאין מי שיסעד אותו, או אותם ילדים במצוקה שמבקשים לסגור את המועדון שלהם, אותו ניצול שואה בודד, שעולמו חשך עליו גם בארץ השמש. או אפילו קמצוץ של סיקור של העוני המשווע במחנה החרדי, בחסות הרבנים אלישיב ושטיינמן, שתורתם משפילה את כבוד האדם בכלל והאדם העובד בפרט. אז הייתי אומר שזה גם משקף, גם מאזן וגם מאתגר. אבל זה דה-מרקר. הוא לא גטו לעניים. הוא "ספוט" שמאיר את הארמונות של בֶּבֶרלי הילס שלנו.

אינני תוהה מה הסיבה למדור כזה בדה-מרקר. אין דבר בלי היגיון במגזין זה. והרציו הצרוף הוא שיווק, של המגזין עצמו, שהוא בעצם חלק ממכלול תקשורתי גדול. לאותה קטגוריה שייך הצ'ופר שמקבלים האח"מים לאיזון הביקורת נגדם במדורים אחרים. הביקורת שם, ספק אם היא מורידה ממשקלם כהוא זה. הם חיים עם זה די טוב. גם אלה שמואשמים או שיש חשד נגדם, יש מסביבם טבעת של משמרות פרטוריאניים ופלגנות של עורכי דין שוחרי ממון, ויש גם שוחרי בצע, ששומרים עליהם. אבל השם והתמונות כאן, ללא ספק, מוסיפים להם לא רק נחת רוח, אלא גם פרסום.

אם אתה מפורסם - אתה קיים. אם אתה מפורסם מאוד - אתה קיים מאוד. איך לקרוא לזה? אתנן מבית דה-מרקר. זה לא יפה. אז לא נקרא לזה ככה. לי ולקוראים כמוני, שעושים את דה-מרקר פופולרי, זה לא נותן כלום. גם התמונה שלי לא מופיעה. זאת הכללה. הנה הוא נותן לי חומר לכתוב עליו. הוא מרגיז אותי, אך לא עד כדי כך שאפסיק לקרוא את המגזין. זאת חוכמתו, בין היתר. אבל למפורסמים הוא נותן הרבה. זה מפרש את השם אח"מים, שהם ראשי תיבות של אנשים חשובים מאוד. והם אכן כאלה בעיקר כלפי מנהיגים משפיעים פוליטיים ואחרים בחיינו. ודה-מרקר נאמן לאמירה seeing is believing - אין כמראה עיניים. סימביוזה של הון וטון. משום כך, זה חלק מן השיטה שדה-מרקר - (הסָמָן בלעז), בעקיפין לפחות, שותף לה. לא פחות מאשר משווקי הדמויות של ההון. ההבדל הוא שבמקרה זה, מי שמשלם הוא הלקוח, הקורא כמוני. בדיוק כמו הערוצים המסחריים שבעבור הצפייה בהם אינך משלם - כאילו - כלום. אבל אתם משלמים ועוד איך: בעבור המוצר שהם מפרסמים. זה כלול במחיר לצרכן. השם רשום מלפנים, המחיר מאחור.