במהלך השנתיים האחרונות קשר עצמו הבג"ץ לשתי החלטות נמהרות, שפגעו באופן חמור ביכולת המשילות של הממשלה. שתי החלטות יותר מדי. הראשונה הייתה החלטתו שלו, סוג של אולטימאטום, בדבר סגירתו של מתקן חולות. תוך שנה. והשנייה, ביום ראשון השבוע, דחיית מתווה הגז. שוב אולטימטום לממשלה לשנות או לסלק את סעיף היציבות. תוך שנה. אם לא כן, הוסיפו השופטים איום, יבוטל המתווה כולו... במקרה הראשון, הבג"ץ לא שעה לבקשת הממשלה ולתחנוני התושבים בדרום תל אביב, להמתין עד לדילול אוכלוסיית המהגרים. דילול שנעשה בהצלחה, באופן טבעי, ללא כפיה, וללא אילוצים כלשהם. המדינה הראתה שניתן להסתייע בעובדה שיש מהגרי עבודה הבוחרים לקבל את המענק הניתן להם, ביד רחבה, ולעזוב את ישראל. אלא שהבג"ץ, כמוהו כפיל בחנות של חרסינה, העדיף לפעול על-פי דרישת ארגוני שמאל ולהציב אולטימטום לממשלה. על-פי אולטימטום זה, עליה לקצוב משך זמן של שלושה חדשים לשהיית מהגרי העבודה, במתקן חולות. ההחלטה נודעה מיד במדינות המוצא של הפליטים והתבטאה, אף זאת מידית, בעליית זרם פורצי הגדר בדרום הארץ.

הדיפת בקשות הממשלה הייתה, בשני המקרים, מעשה אומלל, שהיווה צעד נוסף לא רק בהריסת יכולת המשילות של הממשלה, אלא גם פגיעה במדיניותה הבסיסית לשמור על צביונה היהודי של המדינה, כפי שנקבע במגילת העצמאות. ביהמ"ש פעל על-פי רצונם של ארגוני שמאל מסוימים המתנודדים על הגבול שבין אופוזיציה לשמה לאנרכיזם. ארגונים הפועלים מזה שנים במגמה הפוכה לזו של הממשלה הנבחרת: כן לשבור! בכל הקשור לצביונה היהודי של המדינה. ביהמ"ש גם פעל על-פי הכתבתה של מערכת הכללים הדמוקטטורית של ה"פוליטיקלי קורקט". לא שינתה העובדה, שעכשיו, ממש בימים אלה, נזרקים כללי הפ.ק. לפח האשפה של ההיסטוריה במדינות אירופה המערבית, לנוכח גל הפליטים הפוקד אותן. ארגוני שמאל אלה הפכו את בית המשפט לערכאה מוזרה, שלא על-פי המנדט הניתן לה, אותה הם מפעילים כרצונם. מימון לא חסר לפעולה זו, ואם חסר, הוא מיובא ממדינות השוחרות את "טובת" ישראל בחו"ל...

הבדל עצום

היטיבה להתבטא בעניין מתווה הגז, שרת המשפטים איילת שקד, שאמרה: "ביטול סעיף היציבות מהווה התערבות בוטה ומיותרת בהחלטת הממשלה, ופוגע פגיעה קשה בכלכלת ישראל. לא ייתכן שלממשלה יש את האחריות לכלכלתה ושגשוגה של המדינה, אך היא נותרת ללא הסמכות הנדרשת לפעול. בלתי אפשרי לעבוד כך במדינה מתוקנת".

סעיף היציבות איננו חדש במערכת הסכמים שעושה מדינה כל שהיא ובכלל זה מדינת ישראל, עם חברות המבקשות להשקיע כאן. כך לדוגמה נחתם הסכם עם חברת כי"ל לפני כ-14 שנה. (בעידן יצחק רבין כרה"מ, ובייגה שוחט כשר האוצר), ובו נכלל סעיף יציבות ל... 15 שנה. לא פחות, איש לא פצה פה ואיש לא צפצף. האם זאת משום שמפלגת העבודה הייתה אז בשלטון ואילו היום השנאה לנתניהו מעבירה את השמאל על דעתו?

מיותר כמעט לציין את ההבדל העצום בין התועלת הצנועה למדינת ישראל דאז, ממתווה כי"ל, המוגבל בהיקפו, לבין מתווה הגז העתיר הכנסות, לתושביה ודיבידנדים פוליטיים בהיקף ענק, למדינה ישראל.

חקיקה מתחשבת

גורמים המקורבים לנושא בממשלה הגדירו את החלטת ביהמ"ש כאסון. נשמעה אף הטענה כי אי-אפשר לשחרר את נתניהו מהשבר הזה, לאחר הצהרותיו, "מעל כל גבעה רמה ומתחת לכל עץ רענן", כפי שציין באזני אחד השרים, כי הוא ישמור מכל משמר על ביהמ"ש העליון... הממשלה גם התעלמה מהמשמעות הברורה, כי החלטה שתאסור על הפעלת המתווה תהווה גם צפצוף על בריאותם של כשני מיליון תושבי הצפון שימשיכו לחיות בעננה רעילה עוד עשר שנים, במקרה הטוב. היא לא עשתה שימוש בהיבט הזה של ההחלטה לפסול את המתווה.

אם נחזור להחלטה הראשונה מבין השתיים שמנינו כאן. הרי שמדובר בתהליך דומה.

כזכור הורה בג"ץ בספטמבר 2014, ברוב של 7 מתוך 9 שופטים, כי הפרק בחוק המסדיר את הפעלת מתקן חולות, ובכלל זה מתן הוראות לאדם "לשהות" במתקן ללא הגבלת זמן - יבוטל. זאת, כפי שאמרו השופטים "בשל שלילת החרות הבלתי מידתית של השוהים במתקן, מבלי שהורשעו בעבירה כלשהי". בהמשך תיקנה הכנסת את החוק, כך שתקופת "השהייה" הועמדה על 20 חודשים בלבד, אלא שהבג"ץ פסל שוב, גם חקיקה מתחשבת זו וקבע, כאמור, כי הסעיף הרלוונטי יתוקן עוד פעם. הצעת המדינה שתקופת "השהייה" תעמוד על 12 חודשים בלבד, נדחתה. נקבע פסק זמן של שלושה חדשים בלבד...

בהחלטות האמורות פעל הבג"ץ כשליח של קבוצות חוץ פרלמנטריות, בניגוד לכללי יסוד של משטר דמוקרטי ושל ממשל שנבחר בהליך דמוקרטי תקין לחלוטין.

האם תידרש עכשיו הממשלה להליכי חקיקה, שיצמצמו את מוטת שליטתו של הבג"ץ בחיי המדינה? על-פי האווירה השוררת היום בממשלה נראה כי קרוב המועד לכך. שאם לא כן, ייתכן מאוד כי מלאו ימיה (הקצרים) של הממשלה וקרב והולך מועד הבחירות.