כזכור, בדצמבר 2003 הוגש כתב אישום חמור במיוחד נגד ה"פרקליטה המדליפה" לבית משפט השלום בתל אביב. גלאט-ברקוביץ' הואשמה כי הדליפה את מסמך חיקור הדין בארה"ב, בפרשת 'שרון-סיריל קרן', לעיתונאי הארץ ברוך קרא. סעיפי האישום: גילוי בהפרת חובה, מירמה והפרת אמונים. העונש המירבי הקבוע בחוק, בגין עבירות אלה, הינו 3 שנות מאסר.

השופטת חיותה כוחן גזרה על עו"ד גלאט-ברקוביץ' שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 10 אלף שקלים, בעקבות עסקת טיעון שהושגה בין הפרקליטות ובין עו"ד יהושע רזניק שייצג אותה.

בגזר הדין כתבה השופטת כוחן, כי החומרה נובעת מהמעמד הבכיר בו נשאה: "כגודל האמון שניתן בה, כך גודל הפגיעה בהפרתו", ציינה השופטת, "בהדלפת המידע החסוי היתה הנאשמת מודעת לעובדה שהיא מעמידה את החקירה העדינה, מעצם טיבה, בסכנה בכך שבעצם חשיפת הראיות אפשרה לנחקרים - סיריל קרן ואחרים - להכין מבעוד מועד את גרסותיהם". השופטת כוחן הוסיפה כי "מעשיה של הנאשמת חרגו הרבה מעבר לאיזון הנדרש בין הדלפת מידע לעיתונות מתוך חקירה סמויה המתנהלת כחוק לבין זכות הציבור לדעת".

הפרקליטה הורשעה גם בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, אשר קבע כי בעבירה בה הורשעה יש קלון. בהחלטתו, מציין בית הדין, כי:

"איננו מכירים חריג לחובת הסודיות המתיר לכל עורך דין בשירות הציבורי, להפר את חובת הסודיות הכללית, המעוגנת בדין, בכל עת שלדעתו קמה לציבור הזכות לדעת על המידע החסוי".

בית הדין מוסיף וקובע, כי "הפרת חובת הנאמנות, וחובת הסודיות שבמסגרתה, מהווה חריגה רבתי מסטנדרט ההתנהגות, המצופה מהעוסקים במקצוע עריכת הדין והיא מעידה על עושיה, כי לא הקפיד על כיבוד עקרונות חיוניים ומרכזיים, העומדים בבסיס מקצוע עריכת הדין. עבירה זו בנסיבותיה, יש בה כדי לפגוע בכבוד המקצוע ובעקרונותיו, כמו גם באמון הציבור בעורכי הדין ובמערכת כולה."

בערעורה, העלתה הפרקליטה שורת טענות, ביניהן הטענה, לפיה חובת הסודיות של עורך דין כלפי לקוחו איננה חובה מוחלטת ויש לה חריגים בנסיבות מסוימות, והמקרה הנדון הוא אחד מהם. בנקודת הזמן שבו הפרה המערערת את חובת הסודיות, היה למידע שנחשף משמעות חיונית מעין כמותה לציבור בלכתו לקלפי, ובנסיבות כאלה חובת הסודיות והנאמנות ללקוח מפנים מקומם לטובת הציבור; או למצער, יש בהם כדי להסיר מהגילוי והחשיפה את אופיים הקלוני.

עוד טענה הפרקליטה, שזכתה לכינוי "הפרקליטה המדליפה", כי לא הרי עורך דין מהשירות הציבורי כהרי עורך דין פרטי המייצג לקוח פרטי. עורך דין פרטי, אין לו אלא חובות אמון וסודיות ישירות כלפי לקוחו. לעומת זאת עורך דין בשירות הציבורי, מלבד חובת הנאמנות והסודיות שלו למעסיקו הישיר, מוטלת עליו במקביל חובה ציבורית כלפי הציבור כולו. חובתו כלפי הציבור, והיא בחשיפת החקירה מילאה את חובתה. יתירה מזאת, לטענתה, היתה זו חובתה של המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה לחשוף את מה שחשפה, ומשנמנעו מלמלא את חובתם הציבורית, נאלצה גלאט-ברקוביץ' לעשות זאת במקומם.

בית הדין בחן את שאלת הקלון וקבע כי במעשיה של גלאט-ברקוביץ' אכן דבק הקלון, בהחלטתו מציין בית הדין כי:
"הציבור מצפה דווקא מעורכי דין, שיצייתו להוראות החוק והדין, לא יעברו עליהם ויבצעו את הוראותיהם. יתירה מזאת, הציפייה היא שכשעורך דין נקלע למצב שקיום מצוות הדין עלול לפגוע ברווחתו האישית, לא ייכנע לאינטרס האישי במחיר הפרת החובה שבדין, אלא יציית ויבצע את חובתו על-פי דין גם אם זה נוגד את האינטרס האישי שלו".

לאור האמור, קבע בית הדין, כי עצם החשיפה הציבורית של פרטי החקירה הרגישה, המורכבת והסודית, מהווה סטיה חריגה ומהותית ביותר מרמת הסודיות הנדרשת מעורך דין כלפי לקוחו, סטיה ברמה כזאת שיש בה כדי להמיט קלון על מקצוע עריכת הדין בכלל, ועל פרקליטות המדינה בפרט. בחשיפה זו פעלה המערערת בניגוד מוחלט לאמון ולסודיות שהיא חבה למדינה כלקוח שלה:

"בהתנהגותה סטתה המערערת סטיה מהותית מתפיסות העולם ואמות המידה הרווחות בחברתנו ביחס לרמה האתית והמוסרית הנדרשת מעורכי דין. אם המערערת חשבה שקיימת חובה ציבורית עליונה לחשוף בציבור מידע אודות החקירה והחשדות נגד ראש הממשלה, כדי להעניק לציבור בזמן אמת – ערב בחירות לכנסת – כלים הכרחיים לשקול את צעדיו, וכי חובה זו גוברת על כל חובה וחיסיון אחרים, היה עליה בראש וראשונה לדווח על מחשבותיה ליועץ המשפטי לממשלה ולממונים עליה בפרקליטות המדינה"

בית הדין, החליט להותיר את עונשה של גלאט-ברקוביץ', כפי שנקבע בידי בית הדין המחוזי, על כנו: 5 שנות השעיה מעריכת דין אשר כוללות, שנה וחצי בפועל ושלוש שנים וחצי על תנאי.