נדחה ערעורו של הטרוריסט היהודי

בפסק דין שניתן על-ידי השופטים אדמונד לוי, אסתר חיות ודוד חשין, הוחלט לדחות את ערעורו של שחר דביר-זליגר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שדן אותו למאסר של 10 שנים בכלא והרשיעו בחברות בארגון טרור ובשישה מתוך שמונה אישומים על פעילות עבריינית, אותה ביצע, כנטען, החל משנת 1998 ועד למעצרו בשנת 2003. דביר-זליגר טען כי הופעלו נגדו אמצעי חקירה פסולים, כי בית המשפט השתמש בהודאות שנלקחו שלא כדין וכי יש להפחית את חומרת עונשו.

דביר-זליגר הואשם כי ארגון הטרור בה היה חבר ביצע בשנים 2001-2000 שבעה פיגועי ירי לעבר כלי רכב של ערבים, כתוצאה מהם נהרגו שמונה אנשים ונפצעו שישה עשר, ארבעה פיגועים וניסיונות לפיגועים על-ידי הנחת מטעני חבלה, לרוב בסמוך לבתי ספר, אשר בשניים מהם נפצעו מספר תלמידים ועוברי אורח. עוד הואשם דביר-זליגר כי התפרץ למבנה ששימש למגורים של חיילי צה"ל אשר נשלחו לאבטח את היישוב כרמל בדרום הר חברון, וגנב רובה סער מסוג M16. בנוסף הואשם, כי במחצית השנייה של שנת 1998, קשר קשר עם חברו, סלע תור, לבצע פיגועים נגד תושבים ערבים, וניסה לרתום לקשר זה גם את חברו חגי אביקר. בנוסף הואשם בהסתרת תחמושת ואמצעי חבלה שנועדו לשמש לפיגועים, ושהלין שניים מחבריו לארגון הטרור, שביצעו באותו ערב פיגוע ירי בכביש חיזמה.

דביר-זליגר נחקר על-ידי שירות הביטחון הכללי ולאחר מכן גם על-ידי המשטרה. תחילה, הוא סרב לשתף פעולה עם חוקריו, אולם לאחר מכן הציע כי ימסור מידע אודות פיגועי ירי ומטעני חבלה, וישכנע פעילים שנעצרו, ואף כאלו שטרם נעצרו, כי יחדלו מפעילותם החבלנית ויסגירו עצמם לידי רשויות החוק. בעבור כך, ביקש הקלה בעונשם של יתר החשודים שנעצרו בפרשה, ושל אחיו שנעצר אף הוא בגין הנחת מטען חבלה בבית ספר במזרח ירושלים, וכי הוא עצמו לא יעמוד לדין בפרשת לבנות החבלה. החוקרים הבהירו למערער כי אין הם מוסמכים להגיע עימו להסדר, הואיל והדבר מחייב את אישורה של הפרקליטות, והמליצו לו לשתף עמם פעולה. דביר-זליגר שעה לעצת חוקריו, ופירט באריכות מידע רב בנוגע למהות ההתארגנות הטרוריסטית ופעילותו בה, ובנוגע למצבורי הנשק ששימשו לפיגועים. עם זאת, הוא סירב למסור את שמות המעורבים בפרשה מנימוקים הלכתיים, למעט מקרים בודדים בהם התרצה לעשות כן.

יחד עם זאת, הקפיד דביר-זליגר לסייג חלק מפרטי המידע שמסר, בכך שטען כי שמע אותו מפי אחרים והוא אינו מכיר אותו מידיעה אישית. כאשר הוא הבין כי החוקרים אינם שועים לבקשותיו, וכי הם אינם יכולים להבטיחו כי אמרותיו יוותרו במישור המודיעיני בלבד, אלא הם עשויות לשמש ראיה נגדו ונגד אחרים הוא הודיע כי בהודאתו הוא בדה פרטים רבים מליבו ואמר: "עבדתי עליכם מההתחלה כמעט, עד הסוף".

דביר-זליגר כפר בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום שכן לדידו, ארגון טרוריסטי אינו קיים, הואיל ולא הוכח קיומם של חבר אנשים מסוים וידוע אשר ביצע את הפיגועים. הוא הכחיש את קשרו לארגון הטרור כשהוא טוען כי לא ידע על מעשי הארגון, וכי רק חשד שחבריו עוסקים ב"דבר לא כשר". על הנשק שהטמין טען כי הוא עשה זאת בכדי מנוע פיגועים עתידיים. על גניבת הנשק מחיילי צה"ל הוא הטיל את האחריות על גלעד וסלע תור. בחקירתו לגבי פיגוע הירי בחיזמה טען כי טען כי השתתף בפיגוע, אך לא ירה בפועל עקב תקלה בנשקו, אולם בבית המשפט שינה גרסתו וטען טענת אליבי לפיה שהה באותו לילה בבית-מדרש במקום מגוריו.

בית המשפט המחוזי לא שעה לטענות המערער בדבר נקיטת אמצעי חקירה פסולים, וקבע כי הודאותיו בפני אנשי מרות, קבילות הן. נקבע, כי רשויות החקירה הודיעו למערער מפורשות כי עומדת לו זכות השתיקה, וכי חרף בקשותיו החוזרות ונשנות של המערער כי אמרותיו לא ישמשו כראיה נגדו, לא ניתנה לו כל הבטחה בעניין. בית משפט הרשיע אותו בשישה מתוך שמונת האישומים שיוחסו לו, ודן אותו לעשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים מאחורי סורג ובריח, ויתרתן על תנאי.

בערעור הלין דביר-זליגר כי חוקריו נקטו באמצעי חקירה נפסדים, אשר גרמו לו להודות שלא מרצונו הטוב והחופשי, ולפיכך, הודיות אלו לוקות בפגם מהותי היורד לשורש קבילותן ודינן להיפסל. לטענת המערער, חוקריו הטעו אותו לחשוב, על-ידי פיתוי והשאה קיצוניים, כי המידע אשר הוא מוסר הינו מודיעיני וחסוי, ובכך שללו ממנו את זכות השתיקה. עוד טען כי הופעלו עליו לחצים נפשיים ביחס למשפחתו.

כאמור, בית המשפט העליון, החליט לאשר את החלטתו של המחוזי כי לא הופעלו על דביר-זליגר אמצעים פסולים עובר למסירת הודאותיו, וכי לא הופעלו עליו לחצים לא הוגנים מכל סוג שהוא. לדבריהם, מכלול הראיות בפרשה זו מעיד על תמונה ברורה, לפיה המערער - הוא ולא אחר - הבין כי חוקרי השב"כ אינם מוסמכים להבטיחו דבר. אשר על כן, ניתן לראות את אמירותיהם הבודדות של החוקרים - מהן ניתן להבין כי המידע יוותר חסוי ולא ישמש ראיה נגדו - כזניחות. לפיכך פסק בית המשפט כי אין לפסול את הודאותיו של דביר-זליגר. לגבי חומרת העונש ציינו השופטים כי הם רואים בחומרה רבה את הצבירה של הנשק הרב שיכול להוביל לתוצאות קטלניות, ולכן יש לראות בחומרה רבה את מעשיו של דביר-זליגר.