באפריל 1944 החלה אלודיה וויטצק בת ה-6 את מסע ההכשרה לגזע הארי, אך רק היום, שנים לאחר מכן, היא מגלה זאת. סוכנות הידיעות AP מדווחת על סיפורה של ילדה שנחטפה ממשפחתה ואומצה על-ידי משפחה גרמנית, ואולצה לשכוח את שפתה הפולנית ולאמץ את זו הגרמנית, כדי לגדול כאליס וויטק הארית.
כאמור, שנים לאחר מכן גילתה כי היא היתה בין 250 הילדים שנחטפו מבתי משפחותיהם במסגרת ניסיון של הנאצים לשפר את מאגר הגן הארי ברדיפה אחר החלום של עליונות הגזע. אמה המאמצת, לואיס דאהל, אמרה מאוחר יותר כי לא ידעה על חטיפת הילדה וכי כל שרצתה הוא לאמץ יתומת מלחמה. מחלתה אילצה אותה להשלים עם העובדה כי לא היא ובעלה, שהוצב בפריז בעת המלחמה, יוכלו להביא לעולם ילדים משלהם.
למעלה מ-60 שנה לאחר מכן עולה הסיפור כחלק מאוסף נדיר של מסמכים שהוחזקו על-ידי שירותי איתור בינלאומיים (ITS), יחידה של הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום, בבאד ארולסן שבגרמניה.
סוכנות הידיעות AP קיבלה גישה למסמכים, בהם הוראות מהיינריך הימלר, ראש ה-SS של אדולף היטלר, למצוא ילדים עם "eindeutschungsfaehigskeit" - פוטנציאל להפוך לגרמנים. מסמכים אחרים מספרים חלק מסיפורם של הילדים. אחת מהם היא כאמור אלודיה וויטצק, או אליס וויטק.
תהליך האימוץ
לואיס דאהל כתבה ללמעלה מעשרה בתי יתומים הרשומים במדריך הטלפונים בטרם קיבלה תגובה שבה התבקשה למלא פרטים עליה ועל בעלה, ווילהלם הלת', על הכנסותיהם, יחסם למפלגה הנאצית ועוד. המכתב הגיע מאיגוד במינכן בעל שם לכאורה תמים: לבנסבורן (Lebensborn), אשר משמעותו מזרקה של חיים. כידוע כיום, לא מדובר בסוכנות אימוץ שבשגרה.
לבנסבורן נוסד על-ידי הימלר ב-1938; במסגרת מה שהוגדר כתוכנית רווחה, מוקמו ילדים ממוצא ארי ובעלי נתוניים גופניים מתאימים, במשפחות אומנות "טהורות", או במוסדות "טהורים", שנועדו לחנכם ולהכשירם כבני הגזע העליון. על-פי הערכות כ-20,000 ילדים נולדו בבתי לבנסבורן בגרמניה, כמחציתם אנונימיים ועוד 12,000 נולדו לאמהות לא גרמניות ולאבות נאציים בנורבגיה.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, לבנסבורן נטלה תפקיד מרכזי יותר והפכה לסוכנות אימוץ. מאות פעוטות בעלי "נתונים אריים" וילדים צעירים נחטפו ממשפחותיהם בפולין ובטריטוריות כבושות נוספות והפכו לגרמנים.
עוד פקודה של הימלר, שנכתבה שנתיים אחר כך לראשי ה-SS בפולין הכבושה: "כל היתומים הפולנים צריכים להיבדק" כדי לדעת האם יש פוטנציאל להפכם לגרמנים. אלודיה ואחותה, דריה, התאימו להגדרות, שכללו עיניים כחולות ושיער בהיר. "הם אמרו לי שיש לי תווים יפים - כמו תווים גרמנים", מספרת אלודיה היום, בגיל 69, בביתה שבפולין, שם נולדה. "הייתי 'מתנה לעתיד' - כך הם קראו לנו".
לואיס דאהל סיפרה כי "לא היכרתי את לבנסבורן, מעולם לא שמעתי על זה"; "אבל אני חייבת להודות", הוסיפה, "רק הם הבינו אותי".
נשלחו למחנות ריכוז
אלודיה לא היתה הילדה היחידה של הוריה, היו לה עוד 4 אחים. האב היה חבר במחתרת הפולנית וכשנעצר ב-1942 פוזרו הילדים בין קרובי המשפחה בטרם האם נעצרה גם היא ונשלחה לאושוויץ.
אלודיה ודריה נשארו יחד. לאחר שתפסו אותן הנאצים, נלקחו שתי הילדות למחנה ריכוז לילדים בלודג', ולאחר מכן למנזר שם החל תהליך הפיכתן לגרמניות: לימוד השפה הגרמנית, עונשים אכזריים ועוד. "... אם דיברנו בפולנית, הם היו מכים אותנו או נועלים אותנו בחדרים חשוכים למשך שעות", סיפרה אלודיה. היא גרה בדירה בקומה החמישית אך מטפסת לשם ברגל: "אפילו היום אני לא יכולה להשתמש במעלית", בשל הפחד ממקומות קטנים.
לאחר שהילדות נלקחו נאמר לאלודיה כי הוריה הם כעת "כוכבים בשמיים". רק אחרי המלחמה למדה כי הנאצים שלחו את אמה לאושוויץ ותלו את אביה על שרצח קצין נאצי.
אליס רצתה לאמץ גם את אחותה של אלודיה אך בסוכנות האימוץ הנאצית התעקשו כי השתיים יופרדו. דריה, ששמה שונה לדוריס וויטק, נשלחה למשפחה מאמצת מחוץ לזלצבורג, אוסטריה.
אלודיה, שגדלה כעת בברלין, מספרת כיצד היתה בוהה בשמיים ומחפשת את אחיה בכוכבים. היא החלה ללמוד בבית ספר ב-1945 ובקיץ 1946 אביה המאמץ שוחרר מהצבא. אך בפולין שרדה הלינה וויטצק את אושוויץ ונאבקה להרכיב את משפחתה בחזרה. שתי בנותיה הגדולות ובנה התינוק חזרו אך אלודיה ודריה נעלמו. השכנים אמרו לאם, כי ה-אס.אס חטפו אותן.
הלינה כתבה לצלב האדום הפולני בפברואר 1946 וצירפה תמונות של הבנות. במאי 1946 הגישו הזוג דאהל בקשה לאמץ את אליס וויטק ושנה לאחר מכן הפכה הילדה לאזרחית גרמניה. באוקטובר 1947 הגיע מכתב מהצלב האדום פולני שביקש להחזיר את הילדה. המכתב, כתבה דאהל, "היכה בי כברק", אך היא ידעה מה עליה לעשות. "ברור שלאם הביולוגית יש את הזכות ועם לב כבד נהיה חלק מהילדה הזאת שהפכה אהובה ויקרה לנו, כל עוד זה האינטרס של הילדה", כתבה בחזרה.
בבוקר נובמבר 1947, אספה יצאה משפחת דאהל לדרך כדי להחזיר את הילדה באמצעות הצלב האדום לאמה.
חודשיים לאחר מכן, חזרה גם דריה. הצלב האדום הצליח למצוא אותה באוסטריה. שלא כמו אחותה הגדולה, המשפחה שאימצה אותה ראתה בה זוג ידיים נוספות ולא בת אמיתית. אמה המאמצת לא היתה קרובה לילדה וביום שעזבה דריה, האישה סירבה אף להיפרד ממנה לשלום. לפני שמתה, לפני כשנתיים, נסעה עם בעלה ושני ילדיהם 10 לאוסטריה כדי לראות היכן חיה. אמה המאמצת לא זיהתה אותה.
החזרה לפולין היתה קשה תחילה. הילדות, בנות 8 ו-10 היו לוחשות האחת לשנייה בגרמנית ובכיתה כינו אותן "חזירות גרמניות". לפני שנפרדו בברלין, אלודיה הבטיחה למשפחתה המאמצת כי תיפגש איתם שוב, ובאחד מימי המצוקה שלה ושל אחותה עלו השתיים על רכבת והחליטו לנסוע לגרמניה; אמן הניאה אותן מכך.
זמן קצר לאחר מכן הגיע המכתב הראשון. "מוטי", ו"ואטי" - אמא ואבא - רצו לשמוע מה שלום אליס. היא כתבה בחזרה כי היא מתגעגעת אליהם ולגרמניה, לאוכל, לצעצועים. בתגובה, שלחו ההורים המאמצים חבילה של מטעמים, אחת מתוך רבות שיבואו אחריה.
ב-1957, בגיל 18, אלודיה וויטצק חזרה לגרמניה כדי לבקר את משפחת דאהל והדבר הפך למסורת שנתית.
לואיס דאהל מתה ב-1971 ווילהלם ב-1983. אך בתם המאומצת עדיין מגיעה לגרמניה ומשתתפת בטקסי זיכרון לשואה ומבקרת את חבריה. בפולין היא אלודיה וויטצק, אך בגרמניה היא עדיין אליס דאהל.
