שלי כהן תבעה את שחר שוקר בבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות בסכום של 5,770 שקל. לטענתה, בשנת 2004 הלוותה לשוקר 2,500 שקל ופריטים שונים ומאז הם לא הוחזרו. כהן סיפרה בכתב התביעה שהעסיקה את שוקר כנהגת ושררו ביניהן יחסי חברות. היא הלוותה לשוקר כסף, בגדים נעליים, ספרים, שרשרת, דיסק ומשקפי שמש וזו סירבה להחזירם. לכהן לא היו מסמכים המאשרים שנתנה לשוקר הלוואה והיא גם לא קיזזה את הסכום משכרה של שוקר שהיתה, לדבריה, בקשיים כלכליים. כהן ביקשה להשיב את הכסף והפריטים.
בכתב ההגנה טענה שוקר שמעולם לא לוותה כסף מכהן וזו שכחה אצלה פריטים והיא מוכנה להשיבם. לדבריה, מעולם לא שררו בין השתיים יחסי חברות אלא יחסי עובד מעביד והיא פוטרה מעבודתה ללא הודעה מוקדמת וללא תשלום שכר בגין חודש וחצי. שוקר הודתה שהשאירה אצלה את הפריטים כדי לגרום לכהן לשלם את שכרה. בדיון שהתקיים לפני שבועיים בפני השופטת לבנה צבר, החזירה שוקר את הפריטים לכהן.
השופטת דחתה את התביעה לאחר שקבעה שכהן לא הוכיחה אותה. "אני מעדיפה את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעת". לדבריה, כהן לא הציגה לבית המשפט מסמך כלשהו שיעגן מתן ההלוואה, "ואף לא זכרה מתי הלוותה לנתבעת את הכסף. כמו כן לא הוכיחה את שווי הפריטים שלטענתה נתנה לנתבעת, מה גם שבמהלך הדיון החזירה לה את הפריטים שברשותה".
השופטת חייבה את כהן לשלם לשוקר הוצאות משפט בסך 750 שקל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
השופטת לא ציינה שהצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור (בר"ע), לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין. ת.ק: 1988/06.
יודגש כי רוב שופטי בתי המשפט לתביעות קטנות, ברחבי הארץ, מציינים בפסק הדין את עניין הבר"ע. שופטים מעטים אינם עושים כן - חבל.
ברוב המקרים כשבעל דין הגיש תביעה חסרת אחיזה במציאות, בית המשפט הטיל עליו הוצאות משפט. לעתים הללו הגיעו לסך של 2,000 שקל.
