הן עדיין כאן: העובדות ההודיות, הפיליפיניות והמולדביות. אלה, המעטות, שעוד נותרו אצלנו, ששרדו את מרדף משטרת ההגירה, אחרי מסע הגירוש הגדול. מראן החיצוני כבר לא מסגיר אותן, שהרי הן נראות כישראליות לכל דבר, גם בלבושן וגם בהתנהגותן. ואם לא די בכך - הן גם דוברות עברית בסיסית.
מסתבר שיותר משהפרה רוצה להיניק העגל רוצה לינוק, אך לאמיתו של דבר זה הדדי: אנשי העסקים הגדולים של סביון, הרצליה פיתוח, כפר שמריהו, נאות אפקה ועומר - פשוט אינם יכולים בלעדיהן. גם הן, עצמן, זקוקות למעבידים שלהן כאוויר לנשימה, שהרי מטרתן אחת: לעשות כסף - והרבה.
הן מתגוררות בווילות ובקוטג'ים של הבעלים המעסיקים אותן, ועובדות כעוזרות-בית, כמטפלות, כשמרטפיות, כטבחיות וכמלצריות - לעיתים, אפילו, בחמשת העיסוקים גם יחד. ובעת שהבעלים נעדרים מהארץ, הן גם לא בוחלות בחלטורה: שומרות על הבית ועל הילדים שנשארו איתן.
אז מה אם הן נופלות מהרגליים? הכסף יענה על הכל. הספק העבודה שלהן עצום - הרבה מעבר לזה של העובדות הישראליות. הן עושות את עבודתן נאמנה ובחריצות יתרה, מעבר לזו שעושות עמיתותיהן הישראליות. שכרן נע בין 30 ל-40 שקל בשעה ומגיע ל-800 דולר למי שעובדת על בסיס חודשי. בדרך כלל גם ממומנות טיסותיהן לארץ ולארצות-מוצאן על-ידי בעלי הבית "המייבאים", בעלי הקשרים, ללא התערבות סוכן או קבלן. זה פשוט הרבה יותר, אלגנטי וגורם לפחות כאב-ראש. את מרבית שכרן הן דואגות להעביר, מדי שבוע, למשפחותיהן בארץ המוצא, המשוועות לו כאוויר לנשימה.
לרובן אין טרוניות. יתר על כן: הן אינן מסתירות את שביעות-רצונן מן השכר המשולם להן, שעולה עשרות מונים על זה שהיו יכולות להשתכר בארץ-מוצאן.
רובן דוברות עברית. מהר מאוד הסתגלו לסלנג הצברי השובב, בעיקר בזכות הילדים הקטנים, שעימם יש להן מגע יומיומי. אלמלא "הכתובת על הפנים" סבור היית, לתומך, כי הן מושרשות היטב בארץ. במרוצת השבוע לבושן, בדרך כלל, צנוע: מכנסי ג'ינס וחולצת "טי". לא יותר. רק בסופי-שבוע הן מרשות לעצמן מחלצות-פאר.
את סופי השבוע הן מבלות בכנסייה ובטיולים משותפים ברחבי הארץ, ובקייץ גם על שפת הים. למזון הישראלי טרם הסתגלו, והן מבכרות, עדיין, את המטבח הביתי-אכזוטי שלהן. במקרים רבים כבר הפכו תבשיליהן במטבחיהם של בעלי הבית ללהיטים מבוקשים. עקרות-הבית, המעסיקות אותן, נוהגות להיעזר בהן בעת הבישול היומיומי, כמו גם באירועים מיוחדים הנערכים, חדשות לבקרים, בין כותלי הבית, כאשר החטיפים המוגשים הם על טהרת המטבח האכזוטי של ארץ-מוצאן.
על אף המרדף מצד השלטונות - הן מתוודות שטוב להן כאן. אחרי ככלות הכל הן מקפידות לשמור, ככל האפשר, על פרופיל נמוך, וכבר הסתגלו להלך בין הטיפות. ניתן לומר כי פחדן אפילו נמוג. בסופו של דבר הן הרי כבר נראות כמו ישראליות לכל דבר.
