ואולי בכלל שלומי יזכה?

כשנתבקשתי לכתוב על "כוכב נולד" בסוף השבוע שלפני הגמר (שיתקיים ברביעי הקרוב) הרמתי גבה. הנחתי שבמקום תכנים חדשים יציפו אותנו בלקטים וספירות לאחור של שלושת הסולואים הנבחרים של מתמודדי הגמר. ככל שהתקרב מועד התוכנית ביום שישי הכנתי את עצמי נפשית לספיישל טרחני ולעוס - אבל כשהגיע רגע האמת, הופתעתי.

היתרון של תוכנית מצולמת וערוכה מראש הורגש היטב בשידור של יום שישי והזמן עבר מהר מהרגיל, ואפילו בהנאה לא קטנה. זו לא פעם ראשונה שמביאים כוכבים גדולים לשיר דואט עם כל אחד משלושת העולים לגמר, אבל בעבר זה נעשה רק בגמר עצמו ולרוב היה מדובר ביוצאי "כוכב נולד" לדורותיה. הבחירה הפעם לעשות את זה באווירת אולפן רגועה יחסית ועם שמות גדולים יותר התבררה כנבונה מאוד: בסוף התוכנית היתה תחושה של סיפוק מצד אחד, ומצד שני ציפיה והתרגשות מחודשת לקראת הגמר, אחרי שבועות של תחושת מיאוס מהתוכנית.

אם הגמר היה מתקיים ביום שישי, מרינה היתה לוקחת. בפעם הראשונה בתוכנית, נראה שהמקסימיליאנית התרגשה, כשמוש בן ארי עלה לבמה לבצע איתה את שירו "דרך". ההתרגשות כמובן נעלמה מפניה ברגע שהיא התחילה לשיר. הבתים בשיר דרשו ממנה לשיר קצת נמוך מהרגיל, מה שהחמיא לקולה ועזר לה להשמע יותר מרגשת ופחות דרמטית. ובואו נודה באמת, רק היא מסוגלת לשיר ג'יבריש ולגרום לצמרמורת כאילו מדובר בטקסט עמוק ומלא משמעות. גל אוחובסקי סיכם את הדואט הזה בצורה הטובה ביותר - זה נראה כאילו הגמר כבר מאחוריה.

פבלו רוזנברג, אלילו של שלומי בראל, הצטרף אליו ל"בין ערביים" והיה כרגיל חמוד ומשעשע, אבל העיבוד הרוקיסטי היה צפוי ואפילו קצת משעמם. הוא נשמע כמו דואט בין שני מתמודדים מאמצע העונה, כאשר נגד כל הסיכויים, בראל מצליח להתבלט יותר מרוזנברג.

בועז מעודה היה כמובן מקסים ב"שיר תקווה", אבל חבל שקברניטי התוכנית זיווגו אותו דווקא עם מירי מסיקה המעצבנת. היינו שמחים לראות בחירה יותר מעניינת, כמו אפרת גוש או דנה עדיני. כל העונה השופטים מנסים להוציא ממעודה רגש, וזמרת עם קצת יותר נשמה וקצת פחות פלקט היתה אולי מחמיאה לו יותר.

בספיישל גם קיבלנו תחזית מדויקת לגמר מכיוון לא צפוי. אחרי חיקוי משעשע של ממ"ב (מרינה מקסימילאן בלומין), הילד יותמי ניבא, בצדק, שתהיה תחרות קשה בינה לבין בועז, אבל "שלומי נלחם כמו נמר, אז אולי הוא יפתיע". לא יכולנו לנסח את זה טוב יותר.

ישבו טובי המוחות של טדי הפקות וחשבו מה לעשות עם הספיישל השני. אה, יש עונה שלישית של "נולד לרקוד", אולי נעשה פרומו של שעתיים? וכך היה. ביום שבת קיבלנו רשימת מכולת של נאמברים לביצועים שכבר שמענו בתוכניות קודמות, ואת פאנל השופטים המרקדים בגרסה החנפנית שלהם. ברור שמדובר בשואו כיפי והם לא היו אמורים באמת לשפוט, אבל לשים את דוד דביר על הבמה ולא לתת לו לעקוץ ברשעות זה סתם בזבוז של משאבי אנוש. הביצועים היו טובים, הרקדנים מוכשרים, אבל השעה הראשונה של התוכנית השאירה אותי אדישה ומשועממת. ואז הגיע אדיר אוחיון עם הביצוע האגדי שלו ל"על גגות תל אביב".

מהרגע שהוא עלה על הבמה פתאום הכל נראה לי קסום. השירים שכבר שמעתי נשמעו לי מרגשים יותר והריקודים ממש צמררו אותי. לרגע שכחתי שהגמר כבר סגור וכמעט שלחתי אצבע נחושה לעבר מקשי הסלולרי כדי לשגר סמס עם הספרה שלו. כשבועז מעודה שיחזר בגאונות את "קול גלגל" עם אור כחלון המבריק מתפתל ברקע כבר הייתי הרוסה. אז בא עידן יניב עם "את יפה" והחזיר אותי בשבריר שניה למציאות האכזרית.

לסיום, חייבים להעניק צל"ש לקשת ששיבצו את "הסיפור מאחורי כוכב נולד" של ערוץ הבידור הישראלי ביום שבת לפני החדשות. בעונות הקודמות, בימים שלפני הגמר, המרקע הוצף בלקטים מיותרים וספיישלים מאולצים. התוכנית המדוברת הביאה תובנות של אנשי הפקה, שופטים, מתמודדים, אנשי טלוויזיה, רדיו ועיתונות ואף נציגות מהאקדמיה על היסטוריית התוכנית. היה צנוע (לשם שינוי), כנה ומרתק. כל מה שהיה חסר בעונה עצמה.