אם ל-6 נכלאה בגלל הזנחה

שופטת בית משפט השלום בתל אביב שלחה (יום ד', 31.10.07) לשנה וחצי מאסר בפועל אלמנה, אם לשישה ילדים, שהורשעה בהפרת חובת דיווח והזנחת ילדים.

האם תושבת צפון הארץ הורשעה כי לא דיווחה פעמים על מעשים מיניים שביצע בנה הגדול בילדתה ילידת 1999. בפעם הראשונה היא איימה עליו אם יעשה זאת שוב אך לא דיווחה על כך לפקידת הסעד או למשטרה. אירוע נוסף התרחש בשעה שהמשפחה נמלטה מהקטיושות בצפון בתקופת מלחמת לבנון השניה. האם שיכנה את הבן והילדה במלון בתל אביב, והיא עצמה עברה לגור עם חבר שלה ברמת גן. למרות שבמהלך ביקוריה במלון התלוננה הילדה על מעשי הבן "האם עזבה את הילדה במלון מבלי לספק לה מזון, לבוש וצרכים אחרים ומבלי לפנות לפקידת הסעד". את המשטרה הזעיקו לבסוף שכנים במלון ששמעו קולות וצעקות.

מהתסקיר עלה כי מדובר באשה שהתייתמה מאמה בגיל צעיר ואף חוותה "אירועים קשים שהשפיעו על תפקודה הרגשי ויכולותיה כאשה". היא עברה נישואין אומללים במהלכם ילדה שישה ילדים והתאלמנה. בתסקיר נמסר כי תפקודה ההורי נפגע לאחר שהכירה את בן זוגה והילדה הועברה לחזקת אחותה הגדולה. עם זאת נקבע כי הילדה קשורה לאם ו"יציבות הקשר ביניהן חיונית ליציבות מצבה הנפשי". עוד נמסר כי האם משתתפת בקבוצה טיפולית ש"קידמה את התובנה שלה באשר לחשיבות מקומה כאם עבור הילדה".

שירות המבחן הדגיש כי האם מבקרת אצל הילדה והיא מגלה כלפי אהבה וסובלנות, והמליץ להמנע מהטלת מאסר בפועל שיביא לניתוק בין האם לילדה "ויכול להביא לרגרסיה במצבה הנפשי של הילדה".

מנגד, הפרקליטות התנגדה להמלצות שירות המבחן. התובעת טענה כי האם אחראית למעשי העבירה שסבלה הילדה במלון בתל אביב. התנהגותה היתה כהתנהגות של "המפקיד חתול לשמור על השמנת". האם פגעה בילדה "בהעדיפה את האינטרס האישי שלה על פני חובתה לילדה". ההתנהגות מחייבת לדעת התובעת "מיצוי הדין". לטענתה "הקשר בין הילדה ואמה יוכל להתחדש לאחר ריצוי העונש".

השופטת דורית רייך שפירא הטילה על האם עונש מאסר בפועל. מדובר לדבריה ב"עבירת מחדל", שבה הטיל המחוקק על הנאשם אחריות פלילית בגין התנהגות פאסיבית. השופטת ציטטה מדברי השופט חשין בפסק הדין של מרגלית הר שפי כי "לעיתים לא נתקשה להסביר ולאשש עבירת מחדל פלונית... כך היא, למשל, עבירת מחדל של הורה לספק מזון וצורכי חיים חיוניים לילדו הקטן".

מדובר לדברי השופטת במשפחה אומללה וכי "טרגדיית חייהם משתקפת היטב בתסקיר". "יש בי תובנה לאם, שמשנגדשה שאת סבלה, הלכה לדרכה, לאחר שנים רבות של עוני ומכאוב, על-מנת למצוא ניחומים ומרגוע בחברת בן זוג חדש. ללא ספק זכאית לחיי אושר וכבוד, שהם זכותה החוקתית. אך ככל הזכויות, גם זכויותיה מוגבלת ולצידן החובות שמטיל עליה הדין, בנוסף לחוק הטבע ולאינסטינקט האימהי, לדאוג לשלומה ורווחתה של הילדה, אוסר עליה להזניחה, ודורש ממנה להגיב ולפעול מיד בהתעורר חשד לפגיעה. האם שתקה ולא דיווחה בהיותם בצפון, לא בררה על-מנת להבין את תלונותיה של הקטינה בהיותם בתל אביב".

האינטרס הציבורי בראשו זה של הקטינה אינו סובל הקלה כפי שממליץ שירות המבחן, כתבה השופטת. "למרות הקושי שיגרם לקטינה עם מאסרה של האם, הצורך בהוקעת מעשיה, כלפי כולי עלמא ובעיקר כלפי ביתה, מחייב הטלת מאסר בפועל. וביום מן הימים לכשתגדל ותבין, תדע גם הקטינה שבית המשפט לא הפקיר אותה ולא נשאר שווה נפש לעוולה לפגיעות שפגעו בגופה ובנפשה בגין מחדלי אימה". את חלקה ההורי תוכל האם למלא על-ידי "שיחות טלפון וחופשות".

"סוף דבר אני גוזרת כדלקמן: 36 חודשי מאסר מהם 18 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שיחרורה מהכלא לא תעבור הנאשמת עבירה מהעבירות המנויות. אני מעמידה את הנאשמת במבחן למשך 18 חודשים מיום השיחרור".