זאת הבעיה ששלי עם כל השבוע הזה שראיתי בטלוויזיה - שזה היה אמור להיות קל מדי. וזה לא היה. הרי מה קל יותר מלהגיד שרצח זה רע, ומה קל יותר מלומר שרצח ראש ממשלה זה רע מאוד. הדברים מובנים מאליהם. ובכל זאת, השנה, יותר מבכל השנים מאז הרצח, נדמה היה שאת הקל הזה מתאמצים לבטא. אולי אנשים מרגישים שזה כבר לא כל-כך קל.
אבל מי מרגיש כך?
אוהדי בית"ר ירושלים ששרקו בוז בדקת הדומייה במשחק מול מכבי חיפה, כי הם בסך-הכל חבורת אנשים בעלי דעות ימניות קיצוניות שחושבים שרבין זה רע. אז הם שורקים בוז. במובן הלאומי זה באמת מעשה שאמור לייצר שאט נפש בקרב הציבור - תפקידו של הציבור הוא להידהם, לפלוט "מה?!" בטון צעקני, לדפוק על השולחן, לשלוח מכתבים - אבל במובנים אחרים זכותם לחשוב מה שהם רוצים. לא הם אלה שמתאמצים להדגיש שכבר לא כל-כך קל העניין זה של הרצח. ממש לא.
ארקדי גאידמק התראיין בערוץ 2 ביום שאחרי ואמר שהטעות היא לחייב דקת דומייה לזכר הרצח במשחק כדורגל. הוא כמובן נזהר מלבקר את אוהדי בית"ר - הרי מדובר בעדר שאותו הוא מנהיג לכנסת - אבל הוא לא טעה לגמרי. מדוע באמת ציינו את הרצח במשחק כדורגל? האם רצו לשמוע שריקות בוז של אוהדי בית"ר?
זה נשמע הזוי מעט, אבל כדאי לשים לב מה קרה השנה סביב הרצח. לפתע עלו סוגיות חדשות: התינוק של יגאל עמיר, הקמפיין לשחרורו, יובל רבין חוזר מארה"ב ומדבר, בית המשפט במחלוקת סביב מועד הברית. פתאום, אחרי 12 שנה, משהו התחיל להתעורר. לא בקרב הימין הקיצוני: בקרב ידיעות אחרונות וערוץ 2. בקרב העם. מה זה הדבר הזה שהתעורר?
מתעורר קושי. מתעורר קושי לשמר - לשמר זיכרון, בעיקר לשמר משמעות. הקושי נובע מכך שבישראל כל התשתית שקשורה למשמעות רקובה. הזיכרון והמשמעות הולכים יחד, לא קיימים זה בלי זה. בישראל הזיכרון הולך ומתקצר, ואיתו נמסה גם המשמעות. 12 שנה אחרי, והמיינסטרים מרגיש שהוא מאבד נכסי צאן ברזל בקצב מהיר מדי. לכן השנה עמדה בסימן החזרת משמעות.
אבל אי-אפשר להחזיר לנושא את משמעותו רק על-ידי הדגשת מה שלצדו. למרות תיאוריות מסוימות, אדם אינו "טוב" רק משום שזה שלצדו "רע". יש מהות מסוימת גם לדבר עצמו, ואם אותה איננו זוכרים, ואם אותה איננו מכבדים - כנראה פג תוקפה של המשמעות. בלשון מוצרי חלב קוראים לזה "אובר דיייט".
רצח רבין לא אמור להיזכר כאירוע מכונן בגלל לריסה טרימבובלר. גם לא בגלל יגאל עמיר. הוא עומד בפני עצמו. הניסיון התקשורתי ליצור דרמה סביב הילד של יגאל עמיר וסביב כל מיני קשקושים של אריאל זילבר, הוא בעיקר תעודת כישלון לניסיון לייצר משמעות על דרך השלילה. התקשורת לא אשמה בכך שהניסיון כושל, היא רק חלון שדרכו ניתן לחזות בהתפרקות של משמעויות.
התקשורת אשמה בדברים אחרים. היא אשמה בכך שלאורך שנים - וכדי לספק את ההמון - היא בחרה להדגיש את הטפל על חשבון העיקר. מפני שהטפל קל לעיכול, הוא הפך לדגל של התקשורת - בלע את הסוכריות המתוקות בוקר וערב. ובשלב מסוים אף היה בטוח שמדובר במעדן מלכים. כך הפך הזבל לזהב.
ו-12 שנה אחרי, כשאפילו משמעות רצח ראש ממשלה מתחילה להיראות דהויה, התקשורת מנסה לכפר על מעשיה על-ידי נזיפות מבטי תדהמה. או שמא לא לכפר, רק למשוך עוד צופים ולנייר הצלופן שעוטף שום דבר.
לזכור רצח ראש ממשלה, זה דווקא היה אמור להיות קל.