שבעה זוכים בפרס בתחום האמנות הפלסטית

גרי גולדשטיין גיבש גוף עבודות אישי ומיוחד במינו המתבסס על ציור אסוציאטיבי וכתיבה יומנית בתוך ספרים ישנים או על דפים של ספרים מפורקים.

גולדשטיין יוצר מתוך דיבור מתמשך עם תרבות כתובה ומודפסת וההיסטוריה של האמנות משמשת לו כמצע וכנקודת זינוק אל עולמו הפרטי. גולדשטיין סימן את המרחב הפרטי-הביתי ואת מלבן שולחן האוכל המשפחתי כתחום המסומן מתוכו נפתח המרחב הווירטואלי העצום של טקסטים ודימויים העומדים לרשותו. אלה לקוחים מעולם הקומיקס האמריקני, מתולדות האמנות, מעיתונות וטלוויזיה ומאוסף חפציו האישיים.

גולדשטיין, יליד ניו-יורק, העובד למעלה משלושים שנה בארץ, בירושלים, שומר על השפה האנגלית כשפת הכתיבה האמנותית שלו, ומשמר באופן מודע את ייחודו של מבט המהגר. סדרות חשובות יצר על גבי סדרת גלויות של נופים מקומיים ובתוך ספרי צילום של דימויי חלוצים ישראלים. בתוך המרחב התרבותי הסבוך והמאוכלס מצליח גולדשטיין לבצר את הממד האינטימי וליצור מארג מורכב ועדין, טעון ומרתק.

דרורה דומיני היא פסלת רבת-מוניטין והישגים. כמי שלא צמחה בחממה של "בצלאל" ורכשה את השכלתה האמנותית בבתי ספר בלונדון ובארה"ב, היא הביאה איתה שפת פיסול פורמאליסטית שעברה, מהר למדי, הסבה לדיבור תלת-ממדי על תרבות, על ביוגרפיה ועל זהות.

דרורה דומיני הוכיחה יכולת התחדשות בפיתוח חומרים לא-שגרתיים ובניסוח דימויים טעונים. מפיסול בעץ היא עברה לפיסול בספוג, בפורמאייקה, בקרטון, ברדיד אלומיניום ועוד. מקורותיה הביוגרפיים בקיבוץ מרחביה מטעינים את עיסוקה בסמלי התרבות הישראלית, בקשר בין יחיד וקבוצה, בין דימוי להיסטוריה ובין מציאות למיתוס.

ברצף אינטלקטואלי, אם-כי לא צורני, היא עבדה, בשיתוף עם הצלמת פראנס לבה, על תיעוד צילומי של אנדרטות זיכרון לחיילי צה"ל ברחבי הארץ וחקרה את המסורת הפיסולית והסמלית של אנדרטות אלה. מעיסוק במיתוסים מקומיים צמח העיסוק שלה בפסלו המיתולוגי של יצחק דנציגר "נמרוד", עליו יצרה סדרה של וריאציות אישיות, תוך-כדי הפיכתו למוטיב פולקלוריסטי מקומי.

שפתה הפיסולית של דומיני הטמיעה בתוכה לאחרונה מוטיבים של צמחים וציפורים והתעשרה במימד ציורי וצבעוני, עירוני וגנדרני מצד אחד ועממי והומוריסטי מצד שני.

האמן הרב-תחומי הדס עפרת, נחשב למי שהוביל ופיתח את תחום הפרפורמנס ואמנות המופע בארץ. למרות שפעל מעמדת שוליים רדיקלית היו מופעיו האישיים בעלי משמעות עקרונית ומפתיעה, והציעו דמות אמן טוטאלי, שגופו-שלו הוא המצע לעבודותיו.

המיצבים "דרך החלב" שהעלה בבינאלה הבינלאומית למיצג בקיבוץ נחשון, ב-2001 ו"נדודי שינה" שהעלה ב"אמנות הארץ" ב-2003 היו שניים מתוך רבים שהשאירו את חותמם והיוו השראה ומראי-דרך.

לצד אמנות המופע פיתח עפרת גוף עבודות העוסק בקול ובדיבור, במילה ובטקסט. 120 הסיפורים האישיים שנלחשו מתוך רמקולים מוסתרים בקירות, בתערוכתו "היית מת", משנת 2004, הצטברו יחד לזמזום קולקטיבי של קהילת מספרים. היחס בין היחיד, האמן, הנוטה להשתבלל בתוך עצמו ולספק את צרכיו-שלו לבין הקהילה והחברה התובעות את תשומת ליבו, העסיקו את עפרת ברבות מעבודותיו, תמטיקה שבאה לידי ביטוי גם בתערוכת היחיד שלו שהייתה במוזיאון ישראל בינואר 2007.

בראשית דרכו הקים עפרת את תיאטרון "הקרון", במסגרתו פיתח שפה ייחודית של תיאטרון בובות למבוגרים ובהמשך ייסד והתווה את דרכו של "בית הספר לתיאטרון חזותי" בירושלים והקים שם דורות רבים של תלמידים. כיום עפרת ממשיך לפתח את אמנותו האישית, שאינה מתקבעת בשפה רצופה וממשיכה לנסח רעיונות חדשים.

[תמונות נוספות בתחתית הכתבה]

נטי שמיע-עפר נעה בין פיסול לעיצוב ומנסחת עולם שבו הגוף החם משקיע עצמו בתוך סביבה חומרית קרה ומונוכרומית, מרוקנת מסימנים, כמו-בדיונית. לפעמים גלוי, לפעמים סמוי, מהווה הגוף גרעין, סביבו או מתוכו צומחים חפצים וחללים, השואלים על היחס ועל התלות בינו לבין המרחב.

שמיע-עופר מייצרת מערכות סדרתיות ובודקת את גבולותיה של הטריטוריה הפרטית ביחסה למרחב הציבורי וכיצד הפרט יכול לשרוד בתוך המרחב הגלובאלי. שמיע-עפר פיתחה שפה חומרית המבוססת על חומרים רכים ואלסטיים, המנוגדים לקשיות המסורתית של שפת הפיסול. היא מעצבת חללים תלת ממדיים באמצעות טכניקות של תפירה, הכלבה, או נעילה באזיקונים פלסטיים. את הקשה היא מרככת ואת הרך היא ממצקת - כך היא "תופרת" בלאטות בטון ויוצקת תבניות גמישות להגנה ולהסתרה.

לאחרונה עיצבה שמיע-עפר את חלל בימת המחול של המופע "טטריס" בביצוע להקת המחול של נעה דר, ויצרה שם חלל אקספרימנטלי, שבו הצופים ממוקמים בתוך מתחם התנועה של הרקדנים ונוצרת ביניהם קרבה קיצונית הבוחנת הן את פרספקטיבת המבט והן את משמעות היחס צופה-מבצע. שמיע-עפר פרסמה השנה ספר-אמן יוצא דופן באיכותו ובסגנונו שמסכם את עניינה במטאפורה של הגוף ובניסיונות לחדור לתוכו ולחפש בו את עקבות התשוקה והנפש.

[תמונות נוספות בתחתית הכתבה]

נעם רבינוביץ פועל ויוצר שנים רבות בקיבוצו בית השיטה, שם פיתח מערכת מסועפת של סמלים ודימויים, תכנים ופעולות, שיש בכוחה לאתגר את המרכז ולהאיר את הפריפריה באור מרתק.

נעם רבינוביץ הוא אמן של מקום ושל טבע, הפועל בהשראת חוקרי טבע, בוטנאים וגיאוגרפים, חוקרי עולם ואנשי-מסע. חשיבתו בלתי-שגרתית, נועזת ומרחיקת-ראות, והוא מוציא שלוחות מקיבוצו בעמק יזרעאל אל אוקיינוסים ואל מדבריות.

נעם רבינוביץ החל את דרכו כאמן ברזל ואבן, שעבד בטכניקות של ביקוע והלחמה, המשיך לפתח פעולות של שתילה והשקיה ולאחרונה הוא מתמקד, דווקא, בעבודות חוט ורקמה. כל אלה מתבססות על ידע חקרני בצמחיה הארץ-ישראלית, על תודעה היסטורית תרבותית ועל קשר נפשי ורגשי עם תהליכים חקלאיים, אותם השכיל להפוך לפעולות סימבוליות. עיקרן של פעולות אלה הוא בחיפוש אחר ערוצי פוריות נסתרים ואחרי מסלולי אנרגיה בטבע.

רבינוביץ שתל גפנים לאורכו של שקע לחלוחי באדמת הנגב, ופועל מזה כמה שנים לקראת פרויקט סימון זרם הגולף החם באוקיינוס האטלנטי. רבינוביץ פיתח במהלך השנים דיסציפלינה ייחודית לו, של אמן-בוטנאי, המערב טכניקות אמנותיות בטכנולוגיות חקלאיות, ומשלב חשיבה קונצפטואלית עם משמעת של שותל ונוטע.

שרון פוליאקין סימנה בשנים האחרונות קנה-מידה חדש למדיום ההדפס באמנות הישראלית, לצד גוף עבודותיה המשוכלל העשוי בטכניקה מסורתית של צבע שמן על בד.

השפה הציורית של פוליאקין נעה בין דימויים פיגוראטיביים, כמו בסדרה "שבעת הגמדים" או בסדרות הגדולות של המלחמה, לבין שפה מרומזת וחמקמקה הספוגה ברגישות ציורית ובחשיבה מופשטת.

פוליאקין מכירה היטב את "שדות הצבע", את הקו הלירי המרמז על צורה אך לא מפענח אותה ואת כתם הצבע. מלחמת לבנון בקיץ 2006 החזירה אותה למוטיב העתיק של הקרב והיא חוזרת ומעלה ברישומי דיו בארוקיים תיאורי קרבות עמוסים, המתבססים על ציורים קלאסיים. אל לב הקרבות חודרת, ברישום פרספקטיבי, כף-ידה המגוננת.

את הידע הרב שלה בתחום התחריט וההדפס, אותו צברה כדפסית ותיקה בסדנת ההדפס בירושלים, הביאה פוליאקין לשיא בסדרות הגדולות "דימויי גוף" מ-2004 ו"שאלות" מ-2006 בהן היא מפגינה עושר טכני ועוצמה רגשית המותירים את הצופה בתחושה שהיא צורבת לא רק את הפלאטה עצמה אלא את עורה ואת נשמתה. את הידע הזה מעבירה פוליאקין לדורות של תלמידים כמורה מן השורה וכראש המחלקה לאמנות באוניברסיטת חיפה, תפקיד אותו החלה למלא בשנת הלימודים הנוכחית.

שרון פוליאקין הוכיחה שניתן להרים את ההדפס למעמד רלוונטי וחשוב, בכישרון וביכולת רבי-תנופה.

שריף וואכד הציב רף גבוה במיוחד לאמנות העוסקת בהוויה הפוליטית של החברה הישראלית ולמאבק המתמשך בין היהודים לפלשתינים, באופן שהפך לאבן-דרך בדיון האמנותי המקומי ואף חרג למרכזי האמנות החשובים בעולם.

ברגישות, בתבונה ובעומק תרבותי-היסטורי, במידה רבה של הומור מושחז ומתוך יכולת לחמוק מקלישאות ויזואליות ומנוסחאות מוכרות, נוגעת עבודתו של וואכד בקיום המאווים של התושבים הערבים ובזהות המורכבת שלו-עצמו כערבי ישראלי. במדיומים שונים - מרישום קלאסי, דרך הדפס, עיבודי מחשב ועד לווידיאו-ארט, שבכולם הוא מפגין שליטה מרשימה - ניסח וואכד אמירות משמעותיות ומורכבות שכוחן האנושי והאינטלקטואלי מעורר מחשבה, נוגע בעצבים רגישים ותובע תגובה.

סרטו "שיק-פוינט (אופנה למחסומים ישראלים)", משנת 2003, מציע הצעה אירונית לגבי אופנת המחסומים, החושפת, תרתי-משמע, את "הבטן הרכה" של העומדים במחסום. הסרט הוצג בתערוכות רבות בארץ ובעולם ונחשב ליצירה מופתית הן מבחינת המימד הביקורתי המושחז שבה והן מבחינת ההזדהות האנושית שהיא יוצרת. וואכד פעיל גם כמעצב גראפי איכותי, כמורה, ומעל לכל - כיוצר מבריק של דימויים בלתי-נשכחים.

[תמונות נוספות בתחתית הכתבה]