רוב אירועי ה"מוזיקה הצוענית" שהזדמן לי לחוות, הזכירו לי את הבדיחה הישנה על המעריץ השרוף של הגרייטפול דד, שמוצא את עצמו באחת ההופעות המיתולוגיות של ההרכב בלי ג'וינט יחיד לרפואה, ותוהה באוזניי חברו לצרה - "אחי, מה המוזיקה המחורבנת הזאת?".
ההופעות של בום פם, המסיבות של שאנטל ואפילו התזמורת של גוראן ברגוביץ' (
אותו כינה קוסטוריצה "גנב" במסיבת העיתונאים שקיים לקראת ההופעה), הן המקבילה האלכוהולית של הבדיחה הזאת - הרושם שלי הוא שניתן ליהנות מהן רק על קיבה מלאה ביין פטישים או בוודקה זולה.
ההופעה של ד"ר נלה קרז'ליץ', אמיר קוסטוריצה וה-
No Smoking Orchestra שלהם, לעומת זאת, נראית ונשמעת כמו הדבר האמיתי עצמו - היתוך מדויק בין הווייב והסאונד הבלקני לאנרגיות של הרוקנ'רול, עטוף באווירת חתונה צוענית על אסיד.
אתמול הם הגיעו שוב להיכל התרבות בתל אביב: הסולן קרז'ליץ' בחליפת סרסורים לבנה וקוסטוריצה במכנסי פליטים, חולצת הסוואה וכובע עור מגוחך, כשהם חמושים במתופף, כנר, גיטריסט, בסיסט, נגן טובה, סקסופוניסט ונגן אקורדאון. כולם נראו, סליחה על הקלישאה, כאילו נשלפו הרגע מאחד הסרטים של הבמאי הסרבי, ולרובם היה שם משפחה שנגמר ב-איץ'.
אחרי הופעת חימום קצרה, אך אפקטיבית של הרכב הכליזמר המשובח אוי דיוויז'ן, עולים לבמה החבר'ה מהבלקן. קרז'ליץ' מתגלה כדינמו אנושי, ומרגע שהוא עולה לבמה ועד סוף ההופעה הוא לא נח לשניה - רוקד, קופץ, שוכב על הבמה, מזנק לסטייג' דייבינג קצר בתוך החלק הנלהב יותר בקהל שנדחק לפינת הבמה, ובשלב מסוים אפילו חושף את הישבן הלבנבן שלו לעיני הצופים ההמומים.
הלהקה פותחת עם Unza Unza Time מהאלבום באותו שם שיצא בשנת 2000, עוברת לשיר הנושא מתוך "החיים הם נס", ממשיכה עם When Life was a miracle מאותו פסקול וחותכת ל-mtv מ"שעת הצוענים". בהמשך ההופעה היא מבצעת עוד כמה שירים מתוכו, קטעים מתוך "חתול שחור/חתול לבן" כמו Pitbull Terrier ואפילו קטע אחד מ-underground המוקדם, בין היתר. בין השירים נרשמות דאחקות מוזיקליות כמו ביצוע גיטרה לסולו המפוחית הידוע מ"הטוב, הרע והמכוער" והפתיחה של Time מהצד האפל של הירח של הפינק פלויד.
נראה שהאנשים בקהל, גם אלה שלא מחזיקים בבית את הדיסקוגרפיה המלאה של הלהקה, מכירים את השירים מהסרטים - ולטובת מי שלא זוכר, קרז'ליץ' מציין איזה שיר שייך לאיזה סרט, כשהוא מקפיד לפרגן לקוסטוריצה בכינוי "הבמאי החביב עלי". הבמאי החביב, מצדו, מסתפק רוב ההופעה בנגינה על הגיטרה וקצת על כלי הקשה, כשהוא משאיר לד"ר האנרגטי את מלאכת ההגשה והקדחת התבשיל.
לקראת אמצע הערב, העניינים מתחילים להתחמם, ואווירת הכאוס זולגת לכל חלקי הבמה והאולם: קרז'ליץ' מזמין בחורות לרקוד איתו על הבמה, עובר יחד עם נגן הטובה בתוך הקהל, מטפס על המעקה במעבר, מתיז מים על הקהל ומתייצב לקרב אגרוף דמיוני מול הטוביסט. קשת כינור ענקית נמתחת על הבמה, כשהכנר וקוסוטוריצה מחככים בה את כלי הנגינה שלהם במעין דו קרב מוזיקלי. בשיר אחר מצטייד הגיטריסט בגיטרה מהבהבת ומסתובבת שתלויה עליו, וכל מה שחסר כדי שההופעה תהפוך לסצנה הזויה ומוגזמת מ"שעת הצוענים" הם כמה תרנגולים שיתרוצצו על הבמה.
לזכותם של חברי ה-No Smoking Orchestra ייאמר, ששפע השטיקים שהם משלבים בהופעה לא נועדו לכסות על דלות מוזיקלית, אלא נראים יותר כמעין מחווה למורשת הקרנבל הצועני ובעיקר כמו הדרך שלהם לכייף ולהתפרק. המוזיקה עצמה מתוחכמת, מגוונת ומיהנה, בניגוד להרבה הרכבים "בלקניים" או "צוענים" שנוטים לשעמם אחרי שלושה שירים. הסאונד חם ומדויק, הנגנים משופשים ויודעים את העבודה, ואין שימוש יתר בגימיקים זולים כמו האצה הדרגתית של הקצב שלהקות בלקניות נוטות לנצל כדי להלהיב את הקהל בלי להתאמץ באמת.
הלהקה מגיעה לשיר האחרון (לפני ההדרן). קרז'ליץ' עומד על הבמה בלי חולצה, וצועק בעברית "חתול שחור/חתול לבן!". הם מתחילים לנגן את שיר הנושא מתוך הסרט, ועשרות צופים נלהבים פולשים לבמה ופוצחים במחולות, ממש כמו
בהופעה של איגי פופ בגני התערוכה. מחר יחזור היכל התרבות לשגרת המוצרט המנומסת שלו, אבל הערב הוא דומה יותר לאוהל קרקס במזרח אירופה הכפרית מאשר לאולם קונצרטים מעונב.