|
אסי דיין [צילום: מתוך עכבר העיר]
|
|
|
|
|
זה כבר לא רק בדרן שמגיש את "אולפן שישי"; זה כבר לא כתבות עטופות בצלופן מוזיקלי מרשרש בלבד; זה כבר לא רק תוכניות אקטואליה שמתמקדות בזוטות; וזה כבר לא רק מגישי חדשות כסלבריטיס. אתמול זה כבר היה ללא מסווה: המהדורה המרכזית נפתחה בבחירת הסרט "בופור" למועמד לפרס האוסקר. הלב עולץ להישג. (לבי במיוחד - יש לי תפקיד קטנטן בסרט). אבל כך לפתוח מהדורה? ימונה גיא פינס למגיש וחסל.
בטיפול. הוט 3, 22:00
אפי, זה התקף
הרשו לי להצטרף פעם אחת למקהלה - ולהתמוגג מ"בטיפול". נכון, זה הבון טון, אבל כמה נעים להצטרף אליו. עברו-חלפו שנתיים. הזדקנו, בלינו, התרפטנו, התקמטנו - והיצירה הזאת שוב כאן, כאילו לא היו הדברים מעולם. היא זוהרת בעונתה השנייה אולי אף יותר מקודמתה, על-רקע הבלי הטלוויזיה מסביב, שהתגברו מאד, עם כל השעשועונים והמשחקונים והריאליטי הזה, רעש גדול ורב של תפלויות. כמה נעים להימלט מכל אלו ולהתרווח מול טקסטים נבונים ומשחק משובח. האם צריך שוב להזכיר לפרנסי המרקע שלנו, צבא גדול ורב של "טאלנטים" מטעם עצמם, שאפשר גם אחרת? שאפשר להצליח, מבלי לרדת לאשפתות? בלי עלבונות לאינטליגנציה? שדי בשילוב של תסריט חכם ושחקנים מעולים, בלי כל ה"פרומושן" וה"פרוגרמינג" וה"רייטינג" וה"קופירייטינג" וה"לוקיישנים" הללו?
צריך שוב להרכין ראש בהערכה בפני אסי דיין, המרלון ברנדו האולטימטיבי שלנו. שרק לא ייגמר לנו. לא יעזרו לדיין דברי הזלזול שלו בסדרה ובתפקידו - "בטיפול" זה קודם כל הוא. צריך שוב להרכין ראש בהערכה גם בפני הבימאים והתסריטאים. איפה יש עוד בטלוויזיה טקסט שיצטט מספרו של עזריאל קרליבך על הודו, כמו אמש? העונה השנייה, כבר אפשר לקבוע, לא תיפול מקודמתה. התמכרתי לה אז, ואני על ספו של תהליך דומה בשנית. אתמול היה זה שחקן הרכש מוני מושונוב - מצוין, איך לא - בתפקיד המנכ"ל המצליח אפי ברעם, שמתנפץ לרסיסים בפני ראובן דגן, עם ה"אפי, זה התקף", שלו. בעונה שעברה היה זה טייס קרב שמפציץ חפים מפשע, השנה זה מנכ"ל שמזהם נחלים, שניהם גברים מצליחנים שמתרסקים כמגדל קלפים בקליניקה של דגן. אומרים ש"בטיפול" העלתה מאד את שיעור הפניות לפסיכולוגים: תארו לעצמכם שיותר מטילי פצצות ומזהמי נחלים ילכו לטיפול ויתרסקו שם, עם כל הדימוי המצליחני והמאצ'ואיסטי שלהם? עכשיו כבר מדובר, אם כן, בתרומה אמיתית לחברה.
זוהי ההישרדות האמיתית: לחזור אחרי עונה מוצלחת אל שנייה, מוצלחת לא פחות, כשברקע פוסע בסך מצעד האיוולת, במלוא עוזו.