השכנים הסתכסכו - בית המשפט הציע סולחה

רות בנקיר תבעה את שכנה, חבר הוועד, יצחק בן שטרית, בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בגין לשון הרע. לדבריה, בחודש מאי אשתקד, התובע צעק ואיים עליה לאחר שהאדנית שלה טפטפה על חלונו. כמו כן שהתנהלותו גרמה להשבתת המעלית והיא נאלצה לעלות 5 קומות ברגל. "הנתבע תלה על דלת ביתי, בלוח מודעות בבניין, ובמקומות ציבור מודעות מכפישות בגנותי בהן נאמר שלא שילמתי עבור תיקון צינור מים ראשי שהתפוצץ". כל אלה גרמו לה לדבריה, לתחושה של השפלה ועלבון ויש בכך משום הוצאת לשון הרע. "התובע חילל את כבודי וקילל את שמי בין הדיירים. לא יכולתי להראות את פניי לשכנים". התובעת הוסיפה שהיה מקום לתקן את הצינור ולא להחליפו לאור העלויות הגבוהות שהיו כרוכות בכך.

בכתב ההגנה הכחיש הנתבע את טענות התובעת וביקש לדחות את התביעה. לדבריו, תיקון הצינור התעכב בשל מחסור בקופת הועד ומשום שהתובעת התנגדה להוצאה גדולה שהסתכמה ב-2,000 שקל לדייר. כמו כן שגירשה את הגובים "החדשים" מטעם הוועד. הנתבע הודה שתלה שתי מודעות שהופנו לדיירים ובהן נאמר שהתובעת לא שילמה את חלקה בהחלפת קו המים שניזוק. בכך אין לגרסתו משום הוצאת לשון הרע אלא דיווח על עובדות יבשות הקשורות לניהול הבניין.

בפסק דין שניתן לפני שבוע וחצי, בהעדר הצדדים, דחתה השופטת מרים ליפשיץ-פריבס, את התביעה ללא חיוב בהוצאות. "ראוי היה שבעלי הדין, הן הנתבע כנציג הועד בתקופה הרלוונטית לתביעה, יעשה מאמץ לנהוג באורח רוח כלפי התובעת והן, התובעת כדיירת בבניין, תנהג בפני הוועד בסובלנות. על הצדדים לעשות ניסיון ליישב את המחלוקת ביניהם ולא להעצימן, גם אם קיימת אי הסכמה בשאלות שונות הנוגעות לוועד או ליחסי השכנות. בדיון התרשמתי מאיבה גלויה בין בעלי הדין שלא עלה בידי לרסנה וחוששני שסופה מי ישורנה".

השופטת ציינה שמבחן הפסיקה המייחס לשון הרע לפרסום - הוא מבחן אובייקטיבי על-ידי האדם הסביר ואין צורך להוכיח את היסוד הנפשי כי אם את היסוד העובדתי בלבד. "ועד הבית רשאי לפרסם החלטותיו בעניין תחזוקה או פעולות אחרות, ברכוש המשותף וכן פרסום מידע על קופת הועד ותשלומי הדיירים לוועד הבית, ובכלל זה, אי ביצוע תשלום עבור אחזקה שוטפת של הבניין. פרסום זה, אינו עולה לכדי לשון הרע".