מפכ"ל המשטרה באושוויץ: שוטרי ישראל הם חזון הציונות

משלחת "עדים במדים" יצאה השבוע לפולין לציון 60 שנה למדינת ישראל. בראש המשלחת עמד המפקח הכללי של המשטרה, רב-ניצב דודי כהן.

כהן שנשא דברים בטקס המרכזי במחנה אושוויץ אמר: "כאן, במחנה המוות אושוויץ-ברקנאו, במקום בו דמֵי אחינו זועקים אלינו מן האדמה, אני ניצב, המפקח הכללי של משטרת ישראל, כשלצדי עדים במדים, המצטרפים אל אלפי שוטרים, חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, המגיעים לכאן מדי שנה ומצדיעים לעפרם של בני עמנו, בגרון ניחר אך בגב זקוף, ומתוך הבטחה "לעולם לא עוד".

בדיוק השבוע לפני 64 שנים, נכנסה בשערי אושוויץ-בירקנאו משפחת שטַיינברג אשר גורשה מצ'כוסלובקיה. בין ההמונים שנדחקו על הרציף, הצליח האב משה לגלות תושייה וקור רוח ולחש באוזני בנו הבכור, אפרים, בן השתיים עשרה: "אמור שאתה בן שש-עשרה. שאתה יכול לעבוד". הנער הצעיר עשה כדבריו ונשלח אל החיים.

זהו סיפורו של רס"ל אפרים שטַיינבֵרג ז"ל, שוטר גאה במשטרת ישראל, חברנו לארגון ושותפנו לדרך, שלבש, בגאוות אין קץ את מדי המשטרה במשך שלושים ושתיים שנות שירות. אפרים הפך מפליט שבתרמילו היו רק צילומים של משפחה ממנה נותרו זיכרונות בלבד - לשוטר, חוקר ותובע. קורות החיים שלו מגלמים את צירוף המילים "משואה לתקומה".

הניצולים - מקור השראה לכולנו

השנה חוגגת מדינת ישראל שישים להיווסדה. סיפורי חייהם של הניצולים שזורים בתולדותיה של המדינה, אליה הגיעו לאחר שעברו את התופת בהתגלמותה.

אך הם לא נכנעו לזוועה - הם בחרו בתקווה הגלומה במדינת ישראל ההולכת ונִיבְנת. רבים מהם שירתו במשטרת ישראל ותרמו לבניינה.
בניהם המפכ"ל (בדימ.) דוד קראוס, זכרונו לברכה, שנשלח גם הוא לכאן, למחנה אושוויץ, ואיבד בה חלק גדול ממשפחתו.

תעצומות הנפש שגילו, כשאזרו כוחות ויצאו אל חיים של עשייה ובניין, הם מקור השראה לכולנו.

ליאון כהן, ניצול אושוויץ, מספר שבאחד השילוחים, הצליח לשוחח עם אדם שעמד להיכנס לתאי הגזים. הוא שאל "האם אתה מאמין שהגרמנים ישלמו פעם על פשעיהם?" והאיש השיב: "איזו שאלה תמימה... בעוד כמה שנים לא יידעו כמעט דבר על אושוויץ. הגרמנים יעשו הכל לטשטש את פשעיהם והעולם אפילו לא יתעניין בגורל היהודים".

דקות מעטות לאחר מכן, נרצח האיש, בגז ציקלון B במשרפה 2.
נבואתו של האיש מאיימת להתקיים, ככל שהשנים חולפות. זעקות הקורבנות נחלשות ותמונות הזוועה דוהות. הניצולים החיים בקרבנו הולכים ומתמעטים, ויש בין אויבי ישראל, שמבקשים למחוק את זכר השואה ולהכחיש את עצם קיומה.

אולם אנו לא נניח לזיכרון להימחק.

בעומדי כאן, כמפקח הכללי השישה עשר של משטרת ישראל, אני מבקש לומר לאותו יהודי אלמוני: דַע כי לא שכחנו ולא נניח לעולם לשכוח - שבנו לכאן, אנשים חופשיים. רגלינו ניצבות כאן, בגיא ההריגה של אושוויץ, במקום בו נגזר על אנשים גזר דין מוות, כשכל פשעם היה יהדותם. ללא משפט, ללא מחילה, ללא חנינה.
אנו עומדים כאן ומיצגים בגאווה את משטרת ישראל, האמונה על העמדה לדין של פושעים במדינה בה כולם בני חורין עד שלא הוכחה אשמתם.

המשטרה - מעמודי התווך של מדינת ישראל

זכר השואה והלקחים העולים ממנה מאירים את השירות במשטרת ישראל בגוון ייחודי. יש לנו זכות להיות חלק מעמודי התווך של מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, המגשימה את חזון הדורות.
ברגעים אלו ממש, ניצבים שוטרי משטרת ישראל על משמרתם. בסיורים ובחדרי החקירות הם מציבים סֵכֶר בפני הפשיעה, מבטיחים את שלטון החוק ושומרים על ביטחון ישראל.

אל שרידי מחנה ההשמדה אושוויץ, אנו מביאים עמנו את העשייה הענפה של המשטרה ואת המחויבות לערכיה. השירות בשורות משטרת ישראל מחייב מקצועיות, ערכיות, ונכונות להקרבה. אנשי המשטרה נדרשים לעבודה מאומצת, המתבצעת לא פעם תוך סיכון עצמי רב.
עימנו נמצאים, מי ששילמו את המחיר היקר ביותר שיכול השירות לגבות - נציגי המשפחות השכולות הניצבים לצידנו היום, מביאים לכאן את זכרם ומורשתם של רֵענו שנפלו על משמר החוק, הביטחון והסדר.

השוטרים שנפצעו, נושאים בגופם את מחיר הנחישות במלחמה בפשיעה ובטרור. בעמידה ללא היסוס למול מחבל, במרדף נחוש אַחרי עבריין, אתם מגלמים את רוח המשטרה וערכיה. פועלכם הוא מופת ודוגמא לכולנו. אני מביט בפניכם ומתמלא גאווה שאין לה שיעור. זכות היא לעמוד בראש ארגון שהתברך באנשים כאלו.

משטרת ישראל צועדת במחנה המוות

אני מבקש לאמץ את המשפחות השכולות ולחזקן. זכינו כולנו יחד להעמיד חולייה חשובה בשרשרת הדורות ודוגמא לעמי העולם, כי ניתן ליצור, בזמן קצר וכמעט יש מאַין, דמוקרטיה, מדינת חוק, בה הכל שווים בפני החוק וערכי כבוד האדם והאזרח הינם נר לרגליה.

המשורר והמחזאי אהוד בן עזר, כתב בסיכום ביקורו במחנות ההשמדה בפולין: "מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה - הרגעים שבהם עברו על פני צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין...
מרחוק ראינו דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים. הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל-ימין, שמאל-ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, והם שרים: "עם ישראל חי, עם ישראל חי..." בקושי יכולתי לומר להם: "כל הכבוד!" - כי הגרון היה חנוק".

בעוד זמן קצר נצעד גם אנו ביציאה ממחנה המוות. אנו נצעד בגאון, זקופי ראש, נצעד עם הידיעה שהיכן שנמצאים שוטרי ישראל, שַם מתגשם חזון הציונות. היכן שנמצאים שוטרי משטרת ישראל, שם נמצאים עמם ערכי הדמוקרטיה, זכויות האדם, ושלטון החוק. נצעד ונזכור - כשאנו לובשים את מדי משטרת ישראל, אנו היד והמצבה החיה לניספים.