האם עלבון הוא מר כמוות?

במדינות כמו צרפת, גרמניה, הונגריה ואוסטריה, נהנו היהודים משוויון זכויות והיו פטריוטים נלהבים בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. לכן, תחושת העלבון שנבעה מהתייחסות האוכלוסיה המקומית (הלא יהודית) אליהם עם עליית הנאצים, היוותה הלם עז עבורם בטרם הבינו שגורלם נגזר. תחושה אשר התעצמה בזמן "חוויית" המחנות והניסיון היום-יומי להפכם לתת אדם.


ולאלה ששרדו, נותר העלבון ...

למרבה הצער, העלייה והקליטה בארץ לא השכילה תמיד להקהות תחושה זו. בשנה הראשונה אחרי קום המדינה עלו ארצה 350,000 ניצולים - כשליש מאוכלוסיית הארץ, יחס דומה בין המגויסים והנופלים במלחמת-העצמאות. דימוים הציבורי הירוד ("סבון","אבק-אדם") והגישה החלוצית של שלילת הגולה, הובילו להתנשאות וזלזול בקרבנות השואה.

התייחסות המטפלים אל שארית הפליטה הושפעה מהאקלים הציבורי, ולכן בעיותיהם לא זכו לתשומת הלב הראויה, מצד המטפלים ומצד החברה כאחד. יחס זה גרם אצל חלקם לטראומה נוספת (Secondary Victimization) וזו אחת הסיבות ל"קשר השתיקה" שגבה מחיר בהפיכת הניצולים לפגיעים יותר בשנות חייהם המאוחרות (נפשית וגופנית).

בשנות ה-70' נסדק קשר השתיקה, ומאז אנו עדים לשפע יחסי של פרסומים ומחקרים אודות ניצולי השואה. אין חילוקי דעות בין המטפלים שהתסמונת הפוסט טראומתית (PTSD), יכולה גם 60 שנה מאוחר יותר, להיות הגורם לתסמינים כמו עצבנות, סיוטי-לילה, אי-סיפוק, חרדה ודיכאון.

האם ישנה גם שכיחות יתר של מחלות פיזיות בקרב הניצולים? התשובה לכך אינה חד-משמעית בגלל... מיעוט המחקרים! עם זאת ראוי לציין שני נושאי מחקר חשובים:

1. שכיחות יתר של אוסטאופורוזיס ושברים בצוואר הירך בקרב ניצולות שואה.
2. במחקר מקיף ראשון מסוגו (2006) שנערך על-ידי בית הספר לבריאות הציבור (אוניברסיטת חיפה) ומשרד הבריאות (רישום הסרטן הלאומי) וכלל 2.3 מיליון ילידי אירופה, נמצא שבקרב ניצולי השואה השכיחות גבוהה יותר של כל סוגי הסרטן בהשוואה לקבוצה שעלו לפני המלחמה. ממצאים דומים בנוגע לסרטן המעי הגס, סרטן השד וסרקומה.

רעב קשה וממושך הוא כנראה גורם עיקרי לממצאים; דיכאון, עצב וטראומה אולי מזרזים אך אינם מתחילים את המחלה. התמונה מתבהרת אט-אט וחבל שמאוחר כל-כך...


מדוע שוב שתקו?

על-פי פרסומים, כ-100,000 ניצולים לא מקבלים שום תמיכה כספית ממשלתית; עשרות אלפים חיים על-סף-עוני. בארץ ה"מגיע-לי", ששביתות ומחאות מאורגנות במגזרים שונים הן מעשה שבשגרה, קולם של ניצולי השואה לא נשמע! שישים שנה ואפילו לא הפגנה אחת!?

החשש מהחשיפה והעלבון שבבקשה לסיוע, הוא שהשתיק אותם. האם זהו גלגול מאוחר של "קשר השתיקה"!?

הדיון הציבורי כפי שמתנהל כיום, מעליב ומחטיא המטרה. הקמת מדינה יהודית היוותה לרוב הניצולים רהביליטציה, אך אולי דווקא "הצלחה" זו היא שאפשרה לקברניטים להתעלם מבעיותיהם? גם כשנעשו ניסיונות לפעול לטובתם, הדברים היו לעתים מעליבים. לדוגמה: "הלשכה לשיקום נכים" (אגף במשרד האוצר - ומדוע לא במשרד הרווחה? האם הייתה סמליות או סתם קהות וטיפשות?) שמטפלת בבעיות הניצולים ובועדותיה נקבעים אחוזי נכות מגוחכים לעתים. דוגמה אחרת לקטנוניות וחוסר נדיבות: סימון נ.ר.נ. (נכה רדיפות נאצים) במרשם של קופ"ח ליד תרופה שבגינה, עקב נכותו, החולה אינו חייב בהשתתפות כספית.

מדינה, שהשואה הייתה אחד מסיבות הקמתה גם בעיני אומות העולם ושחרתה על דגלה את המלחמה בהשכחת השואה, האם מותר לה להתייחס כך לניצולים ששרדו בה?


מה ניתן עוד לעשות?

סיוע כספי, למרות ערכו, הוא לא הדבר העיקרי. חשובה יותר ההתייחסות: במקום ציניות וניכור - רגישות ונדיבות. מחוות של אמת עשויות לשנות את האקלים הציבורי והיחס כלפי הניצולים, כי הפגיעה היא גם בדור שני ושלישי לשואה.

כרופא שטיפל לאורך שנים בניצולי-השואה, הצעתי מעל דפי עיתון 'הרפואה' ליישם מדיניות של אפליה מתקנת במערכת הבריאות כמו: גישה חופשית למרפאות בבתי-החולים, תרופות חינם לכל המחלות, כל שירותי הרפואה חינם. עד כה, שום גורם לא נענה לאתגר זה.

הזמן קצר והניצולים לא יחיו לנצח, גם לא כאנדרטות חיות-עדיין לבגידת המדינה שקיבלה עבור קליטתם סכומי עתק. העניין חשוב לכולנו בכדי שנוכל להישיר מבט בעיני הדורות הבאים.