"אסור לכבד חילוני באוכל"

אסור לאדם דתי לתת אוכל לחילוני, אך יש להקל לתת לחילוני מאכל - ובלבד שיבקש ממנו בדרכי נועם ליטול ידיו ולברך. כך פוסק הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף בספרו החדש "הלכה ברורה".

לדבריו, אם קיימת ודאות שהחילוני לא יברך מאחר שהוא שאינו מאמין באלוהים, אין להקל בכך אפילו כאשר הנותן מתכוון לשם מצות צדקה לעני חילוני. עם זאת לדתי אשכנזי התיר הרב יוסף לכבד חילוני במזון בסיטואציה מעין זו, מאחר שבפסיקת ההלכה האשכנזית קיימת קולא בדבר.

הרב יוסף מנמק את ההקלה משום דרכי שלום, ומדגיש: "ובזמנינו שאותם שאינם שומרים תורה ומצוות אינם מבינים ענין ברכות הנהנין כלל, ואין זה אלא מחמת חוסר ידיעה שלא למדו מעולם, ויש לחוש שמא יפגעו מחמת שאין נותנים להם לאכול או לשתות, ואדרבה יגרום להם דבר זה להתרחק יותר, בודאי שיש להקל, כל [זמן] שמבקש מהם בדרכי נועם שיטלו ידים ויברכו קודם אכילתם".

ההיתר אינו חל על הגשת לחם למלצר, "מפני שבשַמָּש יש לחוש יותר שמא מתוך טרדתו להגיש את האוכל לפני המסובים שכח ולא נטל ידיו".

גרגרנות או אכילה נורמלית?

מציאות מעניינת נוספת עימה מתמודד המחבר בהלכות הסעודה היא תרבות האכילה בימינו - אחיזת פרוסה גדולה ביד ואכילתה. לדבריו, מה שנחשב אז כגרגרנות אינו כך בימינו, והדבר מותר משום שכך היא"דרך בני האדם", או במילים אחרות: ההלכה מכירה בתרבות הנימוסית של זמננו, שבה נחשבת אכילה זו לתרבותית. מדובר באכילת כריך גדול, לאפה או פיתה עם פלאפל, בשר, ממרח, גבינה וכיוצא בזה, שבהן לדברי הרב יוסף "יש להקל אפילו לכתחילה".

באופן דומה מתיר הרב יוסף את האיסור ב"שולחן ערוך", ספר ההלכות היהודי, ולפיו לא ישוך הסועד מן הפרוסה באופן שחברו רואה את מקום הנשיכה. לדבריו, גם כאן, בניגוד לעבר, אדם אינו נגעל מהפרוסה שממנה נגסו, אלא אם כן מדובר בהוצאה מן הפה של פרוסה לעוסה.

פסקי הלכה אלו ואחרים מתוך הספר הובאו על-ידי הרב משה שפיר, ופורסמו לראשונה באריכות במוסף "עונג שבת".