היא פסעה לעברי בקרדיגן שחור מתנפנף, כשרוח הסתיו של נווה צדק מבדרת את שערה, טמירה כאנפה. זאת היא, אמרתי לעצמי... "יש לך שטר של 100?", התחלפה באחת הפנטזיה הרומנטית הזו בסצינה תל אביבית לחוצה וטיפוסית, כשאני פותח בבעתה את דלת המונית, ממהר לקחת את השטר מידה של האישה המסתורית ולתת אותו לנהג המונית. כן, לא רק שאיחרתי לדייט הראשון בחיים שלי עם אישה, אלא גם נתתי לה לשלם לי על המונית.
הכל החל כשהעורכת שלי ב-rest התקשרה אלי בבוקר וביקשה שאתלווה למעיין-נטעלי, כתבת מדופלמת ומסתורית שלא הכרתי עד כה, לארוחה עסקית ב'דלאל'. מה יכול להיות טוב מזה, חשבתי, בליינד-דייט לא רשמי בין הומו לסטרייטית בצהרי היום בשכונה הכי רומנטית בעיר. חוצמזה שכבר חודשים רבים אני תאב לדעת מה מתרחש מאחורי הדלתות של המסעדה השבזי-ית הזו, ושמחתי שסוף סוף הגיעה ההזדמנות. "אני כבר מגיע, לא מצאתי כספומט" הפטרתי עוד קודם לכן באוזני הדייט שלי לארוחה, מתקשר מהמונית התקועה בפקקי הצהריים של דרום העיר. "תגיע, אני אלווה לך", אמרה מעיין-נטעלי, כשאני מאחר לה בשלושת רבעי השעה. "זאת לא דרך טובה להתחיל דייט ראשון", הוסיפה, כשאנחנו נכנסים כבר סוף סוף אל המסעדה, ולוחצים ידיים בפעם הראשונה. בכניסה ריהוט גן מקסים. מתרשמים. המארחת לוקחת אותנו דרך החלל הסגור של המסעדה, בו מקומות ישיבה שנראים נוחים. אבל היי, אמרתי לעצמי, אנחנו בכל זאת בדייט ראשון, ומה מתאים יותר מישיבה בפטיו מאוורר ונעים?
שעת אחר-הצהריים המאוחרת בה הגענו (16:00) הטיבה עם האווירה הזוגית של המפגש שלנו. כמה מאנשי העסקים והבנקאים הבכירים בארץ נוהגים לאכלס את החצר הזו בשעות הצהריים הקריטיות, אולם בהגיענו הם כבר עזבו והשאירו לנו את הפטיו רק לעצמנו. התיישבנו באחד משולחנות הזכוכית העגולים של החצר הקסומה הזו, בינות צמחייה מטפסת, דלתות עץ וזכוכית ארוכות, חלונות קטנים, וכסאות-גן לבנים ומפוסלים שבאמת נראו כאילו נלקחו מגן בפרובנס. בפנים תולות נברשות שגם הן הרבה יותר אלגנטיות מקיטשיות, ועמודי לבנים לבנות שזורים במבנה הבר רחב הידיים, שמתחיל בחצר וממשיך במין צורת L אל תוך החלל הסגור - ללא ספק אחד האלמנטים המרשימים ביותר במסעדה שנפתחה לפני שנה וחצי ועוצבה על-ידי הבעלים עצמה - אנדריאה (דושי) לייטרסדורף.
הבר מציג לראווה ברמנים חמודים, אך גם מבחר נדיב של יינות בתוך מקררי מזיגה מיוחדים ושקופים, שישר גורמים לך לרצות לנסות את רוב הבקבוקים. תפריט היינות עשיר ביותר, עם דגש על יינות בכוס, ומאפשר לכל אחד כמעט למצוא את מה שהוא מחפש.
באווירה העסקית ניסינו 'מפיג מתח' אחד בלבד: יין הבית - La Tuliere, 2006, France - יין מעולה ששווה הרבה יותר מ-15 השקלים שגובים עבורו בצהריים.
בזמן שהלכתי לבדוק את הפריזורה בשירותים (קודם לכן החלפתי בגדים במונית לעיני הנהג המשתומם, ולא הספקתי להתגלח - עוד נקודת פתיחה לרעתי בדייט הזה) הזמינה האנפה את קוקטייל היום (38 שקל) שהכיל תותים, מונין תות וודקה וניל והיה מעולה - משופע בקרח, מספיק אלכוהול ותות שבאמת אפשר להרגיש בו.
אם הייתי הגבר הקלאסי במערכה הזו, אולי הייתי נשאר עם היין האדום והחזק שהזמנתי. אך לא גבר המקבל בהבנה את צדדיו הנשיים שכמותי ייכנע, וכך הזמנתי לי מייד קוסמופוליטן (36 שקל כדי לעשות את השולחן הלבן שלנו לעוד יותר אדום וורוד. סוף סוף יכולנו להקיש כוס בכוס ולהודות ביחסי הכוחות האמיתיים סביב השולחן הזה - אני עם כוס מרטיני יפהפיה בה נוזל ורוד, טעים ומשכר, והיא בכוס אולדפאשן ממנה מציצים שני קשים דקיקים שלא היה אפשר באמת לשתות מהם, ניגשת ישר לעניין ושותה מהכוס עצמה, lady bullshit aside.
כשהשולחן כבר מאוכלס בחברים האדומים, הגיעו אליו בצלחות לבנות ומגרות טרין כבד עוף עם אגס שיכור וקונפי עגבניות שרי, שהיה בדיוק במרקם הנכון, נמס על הלשון, וקיבל את המתיקות הרצויה מהאגס ומרוטב היין המצומם לידו. מעיין נטעלי העדיפה את הצנימים, אני תמיד מעדיף את הטרין שלי על לחם רגיל, ולחמניות הבית הטריות והחמות שנמרחו בחמאה טובה, היו בדיוק מה שרציתי.
תוך שהשיחה מתקדמת בכנות שקטה ביני לבין מעיין נטעלי, הגיעה המנה הראשונה השנייה - טרטר של מוסר וסלמון עם יוגורט ועשבי תיבול. קוביות קוביות טובלות ברוטב עדין, שגם עליו התענגנו עם הלחם. כשהגיעו המנות העיקריות, אחרי שהספקנו לצחוק קצת יותר (סיפרתי למעיין נטעלי שבכל אדם אני רואה חיה, ובאותו רגע דווקא הרגשתי עצמי אופוסום) היינו מוכנים לשלב הבא בעסקית המאוחרת הזאת, סקרנים לדעת מה מתכנן עבורנו השף גולן גורפינקל למנה העיקרית.
תפריט העסקיות של דלאל מציע ארוחה בהתאם למנה העיקרית ב-69 שקל, 89 שקל או 110 שקל. ויתרנו על ההצעות הצמחוניות בעסקית והזמנו מנה של שרימפס עם שעועית ירוקה, קראנצ'י תפוחי אדמה וחמאת צ'ילי. (עסקית 89 שקל) השרימפס היו טעימים ועסיסיים, אך לא הצלחנו להתלהב ממש מטעמי הרוטב והרגשנו שהוא קצת כבד על פרי הים, וגם גודל המנה לא ממש ענה על הציפיות שלנו.
מנהל המסעדה סיפר כי המטבח הוא "תל אביבי - ים תיכוני, עם טכניקות בישול צרפתיות, הקפדה על חומרי גלם טובים, והשקעה ביישון של הבשר". כדי שנוכל לבדוק אם הוא דובר אמת, הלכנו על אופציית הסינטה כמנה העיקרית הנוספת (110 שקל). טוב, אז הוא יודע מה הוא אומר. סינטה בציר יין אדום הגיעה עם בטטה צלויה על מלח ברוטב טריאקי טחינה. זה האחרון נשמע ביזארי, אך התגלה כמצוין והתחבר בשלמות למידת ההכנה המדוייקת של הבשר. אחד מנתחי הסינטה הטובים שאכלתי, והוא כיפי אף יותר כשאוכלים אותו במחיר כה סביר ועוד אחרי מנה ראשונה מספקת. הבטטה הייתה קונטרה מבטיחה לבשר ונאכלה עם מעט מהטחינה תוך אנחות עונג של שנינו. התחלתי לזוז בחוסר נוחות בכסא. הדייט הזה התחיל להיות מוצלח מדי.
דלאל מתהדרת בקונדיטוריה משל עצמה שנמצאת במרחק הליכה מהמסעדה. היישר ממנה הגיע טירמיסו וטארט פירות קיץ וקרם וניל - קינוח הייחודי לארוחה העסקית (קפה וקינוח בתוספת 35 שקל). כיאה לשנינו, אני הרגעתי את המתיקות עם תה נענע ומעיין נטעלי שוב ערערה את התפקיד המגדרי שלי בדייט הזה ועם הטירמיסו לגמה אספרסו קצר, כמו בחורה מרומא שיודעת בדיוק מה היא רוצה. הטירמיסו נעשה כמו שצריך, וטארט הפירות גם הוא לא איכזב, בגודלו ובטעמו. הצלחת עליו הוגש הייתה מעט מגושמת - 'האונייה', כך קראנו לה - אך זה לא באמת היה חשוב לשנינו.
בעוד אנו מנסים לגלות אם אנחנו באמת יודעים יותר אחד על השנייה, הערב כבר ירד ומילא את המסעדה בקהל הערב שלה, שהיה כצפוי מסוגנן ומהודר, אך לא נובורישי.
בהמשך יגיעו גם בליינים, תיירים וסתם אנשים שעוברים על פני המסעדה חסרת השלט וסקרנים לראות מה מתרחש בה. "דלאל זה שפע בערבית", כך הסביר לנו קודם המנהל. בתום ארוחה שהיא בכל זאת עסקית, הרגשנו מספיק שבעים ושמחים כדי להאמין לו.
הסתכלתי בעיניה הבורקות מקוקטייל של מעיין נטעלי. לא ידעתי אם הצלחתי להרשים אותה, או אם סלחה לי על טעויותיי המגושמות. לא מגולח, ממש לא סטרייט, אבל הרגשתי בכל זאת בסוג של סרט אירופי. קצת פריקי, אבל מעניין ומאד טעים.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
