ויוה אלפרדו <br>

חציל. לו הייתי צריך לחיות את חיי כירק, הייתי בוחר בחציל. הוא חלק ונעים למגע, יש לו כתר מלכותי על ראשו, והוא מגוון להפליא: אפשר לבשל אותו, לטגן אותו, לקלות אותו. והוא ירק מאוד עממי - לא יקר ולכל עדה יש לפחות מתכון מנצח אחד מבוסס חצילים. מה שכן, החציל הוא לא פראייר: אי אפשר לחתוך אותו סתם כך ולעשות ממנו סלט - הוא דורש השקעה של ממש בכדי להפיק ממנו את יתרונותיו. מדוע ירצה מישהו לחיות את חייו כירק סתמי אחר? שלומי חושב שזו שאלה מורכבת ממה שנדמה לי. הוא חושב שהחציל אינו אסתטי למראה והוא עצמו היה מעדיף להיות פטריה. את הדיון אנו מנהלים אגב עיון בתפריט עמוס הפטריות ב'אלפרדו', ושלומי מוצא בכך חיזוק לטענתו. האמת היא שפטריה כלל אינה ירק, אנו נזכרים, ותוהים מה זה אומר על שלומי והבחירה שלו.

את הדיון אנו מנהלים בקול רם למדי. עמוס באלפרדו בערב יום שלישי, הרבה יותר ממה שאפשר לצפות ממסעדה גדולה כל-כך בקריית ההיי-טק של פתח תקוה. ברחבת הכניסה ממתינים אנשים למקומות שיתפנו: בעיקר משפחות וחברים שהתכנסו יחד לחגוג יום הולדת לאחד מהם, ואכן המוזיקה נקטעת שוב ושוב (ושוב!) לטובת שיר יומולדת כזה או אחר, המלווה בשירה רמה ומחיאות כפיים מאחד השולחנות. בחרנו לשבת במרכז המסעדה ולנסות להשתיק מעט את הסועדים במבטים מאיימים, אך ללא הועיל.
עם זאת התרשמנו כי ברחבה החיצונית שקט הרבה יותר, ואכן שם אנו מבחינים בעיקר בזוגות בדייט על קפה ועוגה המשקיפים על השמים זרועי הכוכבים. אותי מטרידה יותר העובדה שחלונות בנייני המשרדים המקיפים את המסעדה מוארים כמעט כולם. אני מתלבט אם לכעוס על בזבוז החשמל או לרחם על העובדים שעדיין נמצאים שם ומביטים על הסועדים משולחן המשרד בעיניים כלות, אבל מחליט לשוב ולהתרכז בתפריט.

התפריט מגוון למדי, עד כמה שתפריט חלבי וכשר יכול להיות, ומציע מגוון מנות - מפסטות ופיצות, דרך לזניות וקישים ועד מרקים ודגים. אנחנו פותחים עם פוקצ'ה (17 שקל), פטריות בטמפורה (31 שקל) ומרק היום. המלצר טען שזהו מרק בצל, המלצרית שהגישה לנו מרק עגבניות סברה אחרת. בסופו של דבר הגיע מרק בצל (26 שקל) בטמפרטורה פושרת למדי לצערנו, אך היה טעים ומוצלח למרות זאת.

הפוקצ'ה הגיעה בצורת מאפה דק יחסית, דמוי פיצה, עם מעט גבינה מותכת, שמן זית ואורגנו מעליו. לצדה ממרחי זיתים ועגבניות מיובשות שעשו את העבודה. הפטריות הגיעו במעטפת בצק פריכה והיו טעימות מאוד, אך את עיקר הצלחת מילא הסלט שהוגש עימן. אין לי מילה רעה על הסלט, אבל לא היינו מתנגדים לעוד כמה נגיסי פטריות במקומו.

בשלב הבא, המשיך שלומי עם הקו הפטרייתי והזמין רביולי פונגי (45 שקל) - רביולי הממולא בפטריות שמפיניון ופורטבלו, ברוטב אלפרדו שמעניק למסעדה את שמה (או שמא נאמר, רוטב הבית).

אני הזמנתי פילה סלמון (78 שקל) שהגיע להפתעתי מלווה בפטוצ'יני תרד וסלט. הפתעה נעימה שכדאי לציין גם בתפריט, לדעתי. הזמנו גם מנת ארנצ'יני (33 שקל) - כדורי ריזוטו פריכים ממולאים במוצרלה המוגשים על מצע רוטב עגבניות ופסטו - מנה מוצלחת ויפה שכמו כל קודמותיה הייתה נדיבה בגודלה. הרביולי של שלומי לא התרוממו ועוררו בו הרהורי כפירה אנטי-פטרייתיים בעקבותיהם הוא משנה את דעתו ומחליט רשמית כי היה מעדיף לבלות את חייו ככרישה. בחירה מזעזעת בעיניי, בירק שהדרך היחידה לתאר אותו הוא להסביר שהוא דומה לבצל. בכל מקרה, הסלמון שלי היה נהדר. מתובל היטב, חם ונימוח לאחר שנאפה בתנור לבנים, הסלמון נבחר לכוכב הערב. הפטוצ'יני היה מוצלח גם הוא, ולרגע קט כמעט וחשבנו לוותר על הקינוחים.

פלטת הקינוחים שהוצגה בפנינו גרמה לנו לשנות את דעתנו במהירות. לצד כוס גדולה של תה עם נענע (9 שקל) התענגתי על עוגת פאדג' שוקולד מעולה שהייתה למעשה גוש של עונג שוקולדי עם שברי אגוזים מעל (31 שקל). גם שלומי נהנה מאוד מהבחירה שלו בכיפת ברולה (31 שקל) - כיפת שוקולד המונחת מעל שכבה של קרם ברולה מתקתק שחזר להיות אופנתי בזמן האחרון.

אלפרדו הפכה לשם דבר בקרב תושבי פתח תקוה והאיזור, ולא בכדי. השירות יעיל ומהיר, התפריט מגוון ולא טריוויאלי, המנות גדולות ולא יקרות, וחלק גדול מהן מוצע גם בכשרות מהדרין.

אמנם מסיבת יומולדת בבית קפה אינה כוס התה שלי, ועולם הדייטים אינו מנת חלקי זה מספר שנים, אבל עבור כל אלו שכן אלפרדו היא פתרון מצוין.