ג'וי של שבת <br>

"תוותר על הקינוח", שמעתי את אימי מפטירה לעבר אבי בעודו צועד לכיוון המכונית ועושה עצמו לא שומע. הרצונות של אימי ממש לא תאמו את התוכניות רוויות הכולסטרול שלי. עוד מילדות הבילוי הפרטי שלו ושלי היה התחמקות לילית לארוחה משותפת. אומנם עברנו כברת דרך גסטרונומית לא מבוטלת מאז הימים בהם פסגת מאוויינו הייתה סטייק בפיתה במרכז המסחרי של בית שמש, אך המכנה המשותף נשאר זהה: אב, בן, בשר, לילה ועורקינו המסתיידים והולכים.

ערב יום ראשון נחשב לחלש מאד בעולם המסעדות, כשרק המעטים שלא בזבזו את שארית כספם בסוף השבוע יוצאים לבלות בו. להפתעתנו ב'ג'וי' (Joy Restaurant) לא שמעו על כך, והמקום היה מלא לחלוטין. מזל שהזמנו מקום. ההמולה השקטה הסגירה את האוכלוסיה המגוונת - אנגלית וצרפתית שלטו במקום, כשמדי פעם ניתן היה לשמוע מעט משפת הילידים.

מלודיה זו, האופיינית כל כך לאזור הבילוי של עמק רפאים, בשילוב קירות המסעדה שצופו באבן ירושלמית, העלו בי זיכרונות מהביקור האחרון בכותל המערבי. התרשמנו מהאווירה המשפחתית במקום. מנהל המשמרת שוחח בחביבות עם יושבי אחד השולחנות וזוג שנאלץ להמתין דקותיים עד שיפנו עבורו שולחן, כובד בכוסות מרק מהביל.

מירית ניגשה אלינו בסערה. במבט ראשון לא הבנו זאת, אך מייד התברר שמדובר במלצרית החביבה והיעילה ביותר בה נתקלתי בחיי. לאחר שפירטה בפנינו רשימה ארוכה של מנות מיוחדות, המליצה לנו על מנות מהתפריט וסייעה לנו להחליט באיזו שתייה נלווה את הארוחה, היא התפנתה לרשום את הזמנתנו. למרות תפריט היינות המרשים במקום, שכולל יקבים ישראלים רבים, בחרנו דווקא בבירת פאולנר מהחבית (29 שקל לחצי ליטר), שהיא אחת מהבירות הקלות והמרעננות שישנן - דרך מושלמת להטביע את טרדות היום.

מירית נעלמה ומיד שבה כשבידיה לחם חם שהוגש בלווית חצילים קלויים וסלט קולורבי. עד מהרה הופיעה שוב עם המנות הראשונות. פטה כבדי עוף ואווז (49 שקל), שהוגש עם טוסטים ורוטב פירות יער, נתן הזדמנות ראשונה לבחון את התמודדות המטבח עם מגבלות הכשרות. כאן דווקא ניכר יתרון למטבח הכשר, שכן במקום חמאה הוכן הפטה עם שומן אווז שרק שידרג אותו. הפטה בג'וי היה משובח והשימוש באווז - שומן וכבד - עשה את העבודה עד כדי כך שהתעלמנו מהרוטב והעדפנו את הפטה לבדו.

מנה נוספת הנקראת טונה רול (46 שקל) סיפקה פן אסייתי לארוחה. שמונה אצבעות טונה אדומה שנעטפו באצה וטוגנו בציפוי טמפורה, הוגשו על סלסת אבוקדו ופלפלים קלויים. למרות שהתחממה מעט מהטיגון, הטונה נשארה נאה לגמרי, ורכותה בלטה לאור הניגוד עם פריכות הטמפורה. מנת הטונה הייתה כה גדולה, ואנו היינו מבוסמים מהבירה והפטה, עד שבקושי סיימנו אותה.

כדי להשלים את מאמצנו להחיש את התקף הלב, בחרנו גם במנות עיקריות לא דיאטטיות בעליל - קורדון בלו (84 שקל), התברר כשונה מאד מהמקור הצרפתי, שהוא שניצל ממולא בחזיר מעושן וגבינה. בגרסתו היהודית כלל הקורדון בלו חזה עוף עסיסי שמולא במחית מחזה אווז מעושן, פטריות וחרדל ולאחר מכן נאפה בתנור. למרות השוני מהמקור, הפרשנות של ג'וי לא נופלת ממנו בדבר. עיגולי זוקיני וגזר קטנים ברוטב עשיר של ירקות שורש היו תוספת לא מכבידה וייחודית.

גולת הכותרת, כמו תמיד, הייתה האנטרקוט (97 שקל). סטייק מאסיבי הוגש עם רוטב עוצמתי מציר בקר. העובדה שהבשר מיושן במקום הורגשה מיד, שכן הוא נעדר כל קמצוץ של טעם לוואי, שנדבק לבשר תעשייתי המיושן בוואקום. כיאה למקום שמקדש את עצמו בעיקר לבשר, הטיפול בסטייק היה מדויק.

לצד הבשר הונחו רביולי בטטה שהוכן מדפי סלק דקיקים, אספרגוס חלוט ופירה תפוחי אדמה. הרביולי והאספרגוס היו יפהפיים ודרשו שנאכל אותם, אך עבור הפירה באמת שכבר לא היה מקום.

לאחר כל זה כבר הרגשנו איך הדם נע לאט יותר בעורקינו, אך מירית לחצה ושכנעה אותנו להזמין ממבחר הקינוחים הגדול (במחיר אחיד של 32 שקל). טעמנו חטיף מארס, שבתור חבר כבוד במחנה חובבי הסניקרס, פסקתי שמתעלה על המקור. מעטפת השוקולד המריר מולאה בקציפת נוגט, טופי וביסקוויט - פצצת מתיקות משובחת. כדי להוסיף חטא על פשע, אכלנו גם פאי תפוחים שהוגש עם עוגיות פריכות של שקדים ושומשום כשעליהן פרפה חלווה. חמיצות התפוחים והפרפה שהיה כמעט לא ממותק סייעו לאזן את מפלס הסוכר והוכתרו כקינוח המנצח של הערב. בשלב הזה, שני אספרסו קצרים (10 שקל) היו הדבר היחיד שמנע מאיתנו להירדם במקום.

בעודנו גוררים זה את זה החוצה בסיומו של ערב אב ובן מוצלח ביותר, הרהרתי לי באמירה מפיה של מי שוודאי נמנעה מארוחות מושחתות כשלנו, אמא תרזה: " Joy is very infectious; therefore, be always full of joy". היא צדקה, ההנאה בג'וי אכן מדבקת. באשר לחלק השני של המשפט - כנראה שהבנו אותו באופן מילולי מדי: התמלאנו בג'וי עד סף התפקעות.