|
|
[צילום: מסעדת מאיה בתל אביב]
|
|
|
|
|
כשיושבים 12 שעות ביום מול המחשב, בשעות הכי קשות, כל אי-מייל הוא קרן אור. השבוע נחתה מולי קרן אור שכזו, בצורת מייל מחבר ותיק, ששואל לשלומי ומבקש לפגוש אותי. לא דיברתי עם החבר הזה בערך שנה וחצי ובפעם האחרונה שראיתי אותו היו לי הרבה יותר שערות על הראש. ניסחתי תשובה מצחיקה, מתעניינת ועקפתי בזהירות את נושא הפגישה.
אל תסתכלו עלי ככה. כולנו כאלו. מדי פעם מציף אותנו גל נוסטלגי המלווה ברגשות אשם ואנחנו מבטיחים לעצמנו שהשבוע נרים את הטלפון הזה, נכתוב את המכתב ההוא, אפילו ניזום פגישה בעצמנו! הגל הזה לרוב עובר תוך 15 דקות ונעלם עד הגל הבא. כך נראה הרומן שלי עם 'מאיה'.
מאז פתיחתה של המסעדה, המגדירה עצמה כ'מטבח אגאי עדכני', תכננתי עשרות פעמים לבקר במאיה וכל פעם דחיתי, מסיבה כזו או אחרת. ייתכן שאל מול התפריט המבטיח והחזון הנלהב שמציג השף איציק תג'ר אודות רזי הבישול הטורקי והיווני - עמוק עמוק בפנים, פשוט פחדתי להתאכזב. השבוע זה קרה. באחד מערבי אמצע השבוע ארזתי את הדוקטור על הקטנוע, ושמנו פעמינו למאיה במתחם יד חרוצים שבדרום העיר. השעה הייתה מוקדמת והמקום רק התחיל להתעורר. מלבדנו ישבו זוג מבוגר ושלישיית בחורות צעירות.
את גלגולה הקודם של מאיה לא הכרתי, אך העיצוב החדש של מעצב הפנים ירון טל, הפתיע אותנו לטובה: מדובר בחלל לא גדול מדי, שבחלקו הימני שולחנות זוגיים או יותר, בחציו השמאלי פינות ישיבה וכורסאות, במרכזו בר גדול ודומיננטי, ומאחוריו חלון המסגיר את נפלאות המטבח בזמן אמת. כיאה למקום שבר מאובזר במרכזו, הציעה לנו המלצרית קוקטייל פתיחה.
יסלחו לי חובבי האניס, אך אני אבחר בסנגריה ממוצעת על פני סמבוקה משובחת בכל יום בשנה. במקרה שלי הסנגריה הייתה הרבה יותר מממוצעת, אך עליה ארחיב בהמשך. הדוקטור בחרה ב'איזי פיץ" (32 שקל) על בסיס שנאפס אפרסקים.
בדקות שעברו בזמן שהמתנו לקוקטיילים שמנו לב שהחדר אומנם מלא בסממנים אוריינטליים, אך לא נופל לרגע לבורות הקיטש המסוכנים, כמו לא מעט מקומות אחרים בעיר הזו: התאורה החמימה, הנרות, אפילו ה-D.J והמוזיקה שניגנה, השתלבו כולם לחוויה אחת מזמינה מאוד.
אילולא היה האוכל שבהמשך כל כך מפתיע, הייתי מקדיש את 200 המילים הבאות לתיאור משתפך על הסנגריה (36 שקל). הסנגריה האדומה הזו, על פרוסות הלימון והתפוז שבה, הוגשה קרה (רחמנא ליצלן) והייתה בלי שום ספק, הסנגריה הטובה שטעמתי בחיי. (אשמח לקבל המלצות לסנגריות טובות אחרות במייל, אך שימו לב - יהיה קשה לשכנע אותי אחרת.) ה'איזי פיץ" היה נחמד, אך לא יותר.
לשולחן הגיעו לחם הבית ושלושה סוגי מטבלים: חצילים בגבינת פטה, עגבניות בשמן זית, ושמן זית עם נגיעת חומץ בלסמי. כיף גדול, אבל לא לשם כך נתכנסנו כאן.
בהמלצת מנהל המסעדה והמלצרית פתחנו במנת הדגל: 'בורק ספינקה' טורקי (35 שקל) ובאספרגוס ופטריות במחבת (38 שקל). התפריט מספר שהבורק ספינקה הוא מאפה בצק פילאס במילוי תרד, גבינת עיזים, פטה, רוטב הולנדייז וביצה עלומה מעל האירוע. אל תאמינו לתפריט - השלם הנ"ל עולה בהרבה על סכום חלקיו. אני כאמור, ציפיתי להרבה מהמנה המדוברת, וזכיתי להרבה יותר. עד כדי כך שהדוקטור טוענת שכאשר הצהוב של הביצה העלומה נשפך על המאפה, שחזרתי במדויק סצנה מפורסמת מ'כשהארי פגש את סאלי'. האספרגוס והפטריות לא אכזבו את הדוקטור והצליחו להפתיע אפילו אותי, סקפטי עוד באירופה.
כקרניבור לא סירבתי למנה מיוחדת של טיבון טלה על מצע לחמעג'ון (88 שקל) שהוא מאפה בצק טורקי עם בשר טחון ורוטב רימונים, והדוקטור, שמתכננת לחיות לפחות 20 שנים אחרי פטירתי מסתימת עורקים, בחרה בפילה דניס בתנור עם קרעי ברוסטקה ועשבי תיבול על קדירת אורז, עלי תרד וקוקוס (88 שקל).
הטלה היה ראוי ביותר, ולמרות ששילובו על חתיכות הלחמעג'ון גרמו לספיגת מיצי הטלה בבצק החם, לעיסת הקונסטרוקציה הייתה מלאכה מסובכת מעט. לדניס, לעומת זאת, כנראה לא סיפרו שאופים אותו ולכן הוא התנהג כדניס מטוגן לכל דבר. למזלו הוא היה כל כך עסיסי ומלא טעמים, שסלחנו לו.
אמנם את קצה קיבתי הרגשתי כבר באמצע הטלה, אך האחרונים שסירבו לנפוליאון, מצאו עצמם בגלות איומה אי שם ליד צרפת. כך קרה שבחרנו לחלוק עוגת נפוליאון (30 ₪) לקינוח. תחשבו על ערימות מסקרפונה שנחות להן בבטחה בין שכבות פילאס שקדים כשמסביבן טבעת קולי פירות יער, ולא תמצאו קינוח הולם יותר לחתום את הביקור שלנו במאיה.
בזמן שקמנו ללכת ראינו כי המקום התמלא כמעט לגמרי ונדמה כי צוות המקום מכיר באופן אישי את כל אורחיו. אם זה נכון, הרי שאין תעודה טובה מזו למקום שלקוחותיו שבים אליו, ואם לא, זה ללא ספק היחס החם ביותר שנתקלתי בו מצד צוות מקצועי זה הרבה זמן.
יצאתי ממאיה בתחושת סיפוק השייכת למישהו שהבטיח, הבטיח והבטיח, ובסוף - באמת קיים. הייתי חבר רע, מאיה, אבל אני מבטיח - מעכשיו תראי אותי הרבה יותר.
