כנסיית גריפין <br>

אלוהי הזמן, אני מתפללת שאצליח לצאת חמש דקות מוקדם יותר, שלא אפגוש אף אחד שאני מכירה ברחוב, שהמונית לא תאחר, שכל הרמזורים יהיו ירוקים, שפעם אחת ולתמיד אגיע לפגישה בזמן. כהרגלי בקודש אני מאחרת בעשר דקות. עשר דקות שלמות ועגולות שבהן א' מחכה לי על המדרגות מחוץ לדלתות העץ הכבדות. קצרת נשימה, אני מנסה למחוק בחיוך מתקתק את האיחור המסורתי. ולמרות שאני יודעת שא' תמיד יהיה חבר טוב שלי (כל עוד לא נדבר על פוליטיקה) ותמיד יסלח לי על מאות אלפי האיחורים הקטנים, אני מרגישה איך הם הולכים ומצטברים לאיחור אחד ארוך ומאוד לא אופנתי.

א' מגיב יפה לעובדה שאלוהי הזמן לא שם עליי ואנו עולים במדרגות, עוברים נערת כנסייה (סלקטורית) יפה ונעמדים מול דלתות כבדות. "מוכנה"? שואל א' בטקסיות ופותח דלת שמכניסה אותנו למבואה המובילה לדלת נוספת. מאחוריה מסתתר חלל כנסייתי ענק ומפואר, מעליו פרושות תקרות גבוהות וחלונות עם ויטראז'ים צבעוניים מקבלים את פנינו ביראת קודש. מבט ממוקד באחד הוויטראז'ים מגלה בתוכו שתי בחורות מתגפפות, בעוד על הקיר השני מרצדות בקידוש לבנה אותיות תנ"כיות המבקשות לא לעשן במקום. במרכז החלל ניצב אחד הברים הגדולים והמעוצבים שיצא לי לראות בארץ. בסופו, ממוקמת, מורמת מעם, עמדת הדי ג'יי המטיף להמונים את משנתו, בווליום שרוב הסיכויים שמגיע עד לאלוהים עצמו. בדיוק היכן שאמורה להיות ממוקמת מקהלת הכנסייה, מעט מתחתיו, ניצבת במת ריקודים עמוסה בגופים המתנועעים יחד בקצב מאוד ישראלי.

את 'גריפין', שנקרא על שם החיה המיתולוגית שחציה נשר וחציה אריה, פתחו לפני כשנתיים 7 שותפים המעורים היטב בחיי הלילה התל אביביים, ככל הנראה כדי לייבא לציון את השפעותיו המאוחרות של ישו הניכרות במגה ברים באירופה ובמנהטן. על השם הספירטואלי של המקום והקונספט העיצובי המבריק של מגה-כנסיית-בר, אחראי יוסי שר, שהסתובב עם הרעיון בראש כמה שנים, עד שהוציא אותו לפועל.

יש משהו סקסי בתחושת החטא המתוקה שטמונה בחווית ההשתכרות המוחלטת במקום המיועד לתפילה. קפיצה קטנה לתאי הווידוי המתפקדים כשירותים מקפיצה את התחושה הזו לרמה אחרת, אך זו אינה החוויה היחידה שמעניק המקום. כמו בכנסיות העתיקות, גם כאן, לא ניתן להתעלם מאפקט ה'להיות חלק מהתרחשות גדולה ממך' שהולך ומתעצם ככל שהבר מתמלא והבמות מתחממות, עמוסות נשים רוקדות בחושניות. דיסוננס חד בין חילוניות לקדושה גורם לי להרהר לרגע לגבי משהו הקשור להתפתחות התרבות החילונית או לפחות לגבי מקומה של הדת בעידן המודרני, אך ברגע הבא אני נמצאת כבר בדיסוננס אחר. אם כבר חוסר הסתנכרנות עם הזמן - אז למה לא עד הסוף.

מסתבר שקהל היעד של קוקטייל 'סוויט סיקסטין' האננסי (47 שקל) שמונח לפניי, חייב להיות כזה שנמצא לא יותר מעשר שנים מעל הגיל המתוק הזה. א' מצידו מתעלם מאפקטים תרבותיים תלויי זמן, ולוגם את הבוש(מיל.)ס (38 שקל) האיכותי שלו כאילו היה לפחות יין הקודש ואילו אני חוזרת במהירות לקדש את אלוהי הקיר רויאל. בתפריט מצאנו מנות מגוונות מאלו שניתן למצוא בדרך כלל בבר: מסלטים שונים, דרך קרפצ'יו, פיצות ועד קלמרי. אנחנו מזמינים כרובית פריכה ומטוגנת (34 שקל) ושיפודי פרגיות (38 שקל) בג'ינג'ר, לימון, דבש וטימין טעימים להפליא, ומגלים לנו שאיכות המזון אינה נופלת מאיכותו של העיצוב המוקפד.

כשבחור אחד מתיז על א' בטעות כמה טיפות וודקה, הוא מתעקש להזמין אותנו ואת הברמנית לסדרת צ'ייסרים ארוכה במיוחד. ככל שכמות האלכוהול בדמנו עולה, עוטפת אותנו ואת שכנינו לבר תחושת אחדות צפופה ונראה שמשהו מהתפילה שלי לסינכרוניזציה במישור הזמנים התקבל, כי זה מרגיש שנסענו כמה אלפי שנים אחורה בזמן ומיד חזרנו, ושהמסע המקוצר הזה קורה בתוכו של רגע אחד בו חושינו קולטים תמהיל מסונכרן היטב של קודש וחטא.