|
"המוסיקה הספרדית זורקת אותי למקום שהייתי רוצה להיות בו" [צילום: דניאל צ´צ´יק]
|
|
|
|
|
בסלון הדירה של דיקלה בתל אביב יש פסנתר מוזהב, וילונות תחרה וספות כבדות ובהירות בסגנון עתיק. נר ריחני דולק על השולחן, אף שזו שעת צהריים. דיקלה, לבושה שחור, יושבת על אחת הכורסאות, מציתה סיגריית "אירופה" ומספרת בלהט על הדיוות הגדולות שעמדו לנגד עיניה כל החיים: אום כלתום, מאריה קאלאס, נינה סימון, דלידה.
האם היא חלק מהמסורת הזאת? "אדע רק אחרי שאמות", היא אומרת. "מקורות ההשראה שלי הם הזמרות הגדולות. האהבה למוזיקה והרצון שלי לעשות מוזיקה קיימים מגיל אפס. אני לא זוכרת את עצמי רוצה לעשות משהו אחר, חוץ מיומיים שבהם רציתי להיות פסיכולוגית. הבנתי שאני מרפאה דרך המוזיקה. כל חיי, הפרימדונות הגדולות היו לנגד עיני. הן המודלים שלי, מושא ההערצה שלי".
כאשר דיקלה, בת 36, פרצה לתודעה עם אלבום הבכורה "אהבה מוזיקה" (2000), נוצרה לה תדמית של נערה קשת יום מבאר שבע, שהחוויות הקשות שעברה בתל אביב עיצבו את אישיותה. מאז, היא מנסה להתנער מתוצאותיו של אותו ראיון בכורה לאספה פלד בספטמבר 2000 בידיעות אחרונות, ומספרת שוב ושוב על משפחה חמה ותומכת. כשהטלפון שלה מצלצל באמצע הראיון, היא מתנצלת ואומרת שהיא עונה "רק למשפחה ולנגנים". היא אומרת שנעשה לה עוול, ושאמנם היה קשה, אבל לא עד כדי כך.
מאז היא הוציאה את האלבום "עולם" (2004), המשיכה להופיע וגם העלתה את מופע הפופ-אופרה הראוותני "וינה מרקש" במלונות באילת. "ב'וינה מרקש' עבדתי עם פלייבק על הבמה וכל-כך חסרו לי התופים, האנרגיה שיש בהופעה חיה. הופעה - לא משנה באיזה מקום או מול כמה אנשים - היא שיא בעבודה. במיוחד כשאת שרה חומרים שכתבת בעצמך".
היום היא מעלה ב"לבונטין 7" בתל אביב מופע ראשון בסדרה חדשה, שישולבו בו שירים שלה בעברית, בעיבודים לגיטרה אקוסטית, שירים בערבית ובספרדית, וגם ביצוע ראשון של שיר מהאלבום החדש שלה, שהעבודה עליו היא בשלבי סיום. "בדרך-כלל מלווות אותי גיטרות חשמליות, כינורות ומקלדות. הפעם יהיו תופים, בס, כלי הקשה וגיטרה אקוסטית", היא מספרת. "בשנים האחרונות, הטעמים המוסיקליים שלי הולכים ומשתנים. אני עוברת מנושא לנושא, אבל תמיד מושפעת ממוזיקה אוריינטלית, בעיקר מצרית. לאחרונה אני מאוד מושפעת מפלמנקו, מאלמודובר".
מה מושך אותך במוזיקה הספרדית? מה את מוצאת בה?
"את פנלופה קרוז (צוחקת). זאת מוזיקה מאוד רומנטית וגם אני כזאת, כל תפישת החיים שלי רומנטית. המוזיקה הספרדית זורקת אותי למקום שהייתי רוצה להיות בו. מקום שאני מכירה ושעדיין לא נגעתי בו. יש משהו בתוכי שרוצה להיות הרבה דברים ומכיל הרבה סגנונות. אבל לא הכל. אני לא מחפשת להיות עטופה בהמון כלי נגינה ומוקפת בעשרים נגנים. היום אני יכולה לשיר עם גיטרה אקוסטית ולהרגיש מאושרת".
יש לך יותר ביטחון?
"אני לא חושבת שזה עניין של ביטחון. אני לא חושבת שאי פעם יהיה לי ביטחון. אולי אני נראית מלאת ביטחון, עם השיער הכהה, אבל אני לא באמת כזאת. זאת תדמית שיצרתי כדי להגן על עצמי. בתוכי יש ילדה מאוד קטנה שרוצה שיאהבו אותה ושיגנו עליה. על הבמה, בהופעה טובה, אני מרגישה מוגנת. זה המקום. בסך-הכל, אני אישה שכל הזמן מכינה את עצמה לפנסיה, לפנסיה הרגשית. שיאהבו אותי כשאהיה מבוגרת, שאני אשאיר משהו אחרי. כזמרת ויוצרת אני מקפידה על אמת, על האמת שלי. הופעה טובה מאפשרת לי להיות ללא פחד, ללכת עד הסוף כיוצרת, כאדם וכאישה".
החשיפה לא מפחידה אותך?
"יש שקים ענקיים של סודות. בהופעה אני חושפת חלק מהסודות, את אלה שאני רוצה. להיות זמרת יוצרת שמופיעה זה המקום הכי חשוף שיכול להיות באמנות, הכי מפחיד, הכי נתון לשיפוטיות. יש משהו בשירה, לא סתם היא המקום הכי גבוה באמנות וגם בדת. היא ערוץ ישיר. החוויה שלי בהופעות היא של התבודדות ביני ובין אלוהים.
יצא לך דימוי של דיווה, של מישהי גדולה מהחיים.
"כנראה שזה דבר שאני יצרתי ושידרתי. זאת החוויה שלי. יכול להיות שחוויית הפרימדונה היא חוויה מאוד חזקה והיא יצאה בלי ששמתי לב. אבל היא לא נובעת ממקום של 'מגיע לי' ו'תעשו לי'. מבחינתי, כל מי שעובד אתי על המופע ובכלל, כולם שווים. מהמאפרת ועד הכנר הכי וירטואוז. יש לי אישיות לא קלה, אישיות מלאה צבעים וקטבים. כנראה שיש בתוכי איזו פרימדונה שיודעת מה האמירה המוסיקלית והרגשית שהיא רוצה להביע".
איך את מרגישה כשאת שרה שירים של אום כלתום?
"לפני הכל, בחוויה הכי אמיתית שלי, קטונתי. בכל פעם שאני שרה שירים שלה, אני מגלה כמה האישה הזאת הייתה בלתי נגמרת. בכל פעם שאני מתחילה לשיר שיר של אום כלתום אני חשה יראת כבוד עצומה ובושה מאוד גדולה. אבל למרות כל הבושה, אני אמיצה, וכדי לשיר אותה צריך המון אומץ. אבל בגדול, קטונתי. אי אפשר לעמוד מולה. זה לא רק הקול. הקול הוא האישיות, הוא המייצג האולטימטיווי, כל עוד את שרה מהקישקעס. היא חוותה את החיים ואת המהות שלה דרך הקול. הקול שלה היה הקורבן של החיים שלה. יש לה קול טרגי".
"הייתה תקופה שבה נשים יכלו למות בשביל הופעה, בשביל לעמוד על במה", היא אומרת. "הן ויתרו על הרבה דברים. לא עשו ילדים, לא התחתנו, חיו חיים מאוד סוערים. היום נשים כבר לא מתות למען הקריירה. יש לי מחשבות על ילדים ועל קשר בריא. משהו במודעות של העידן הזה פתח לנשים את הראש לדברים נוספים חוץ מהקריירה. יש בזה הרבה עוצמה, אבל גם הרבה חולשה. כי בסופו של יום, אני לא הולכת לישון עם ההופעה. כשאני כותבת שיר ונהנית ממנו, אני חשה התעלות במשך חצי שעה או שעה וזהו. למרות שיש בתוכי גם את האשה שמוכנה למות למען הקריירה ולוותר על הכל בקלות".