לא הוכיח שהדואר התרשל - וחויב בהוצאות

יבגני אלצופין תבע את חברת דואר ישראל בע"מ בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 10,505 שקל בגין רשלנות.

מכתב התביעה עלה שהוא הזמין חלקים אלקטרוניים מחברה בארצות הברית, והללו נשלחו בשתי חבילות במועדים שונים והגיעו באיחור ולאחר שהדואר גבה מכס ביתר. לטענתו, החלקים האלקטרוניים לא נשמרו בהתאם לתקן וניזוקו כליל, ולא ניתן לעשות בהם שימוש. "התנהלותה של הנתבעת אילצה אותי לנהל מגעים רבים עם המכס ועם משרד התקשורת ולבזבז זמן יקר".

אלצופין ביקש החזר הגבייה ביתר של המכס בסך של 255 שקל, עלות החלקים האלקטרוניים בסך של 1,750 שקל, עוגמת נפש ופיצוי בשל נזק לא ממוני בסך של 5,000 שקל, הוצאות מכתבים, אובדן זמן וטלפונים בסך של 2,500 שקל וכן הוצאות משפט בסך של 1,000 שקל.

הדואר השיב שיש לדחות את התביעה מאחר ולא חל עיכוב בטיפול בחבילות. "דבר הדואר הראשון נשלח מארצות הברית ביום 29/2/2008 והגיע לישראל כעבור עשרה ימים, ביום 10/3/2008. הוא נמסר לידי התובע למחרת, ביום 11/3/2008, כך שהיה מצוי בידינו יום אחד בלבד, שבמהלכו טופל נושא המכס. דבר הדואר השני נשלח מארצות הברית ביום 22/4/2008, והגיע לישראל כעבור 12 יום, ביום 4/5/2008. כעבור יומיים, ביום 6/5/2008, לאחר השלמת הטיפול במכס, נעשה ניסיון למסור את דבר הדואר לתובע, אך לא עלה בידינו לאתרו והושארה לו הודעה. דבר הדואר נמסר לתובע למחרת, ביום 7/5/2008".

הדואר הוסיף שמלכתחילה נגבה מאלצופין סכום של 127 שקל לכל פריט דואר, עבור טיפול של עמילות מכס בשחרור דבר הדואר. "סכום זה מורכב מ-30 שקל עבור השתתפות באגרת רשימון של המכס, וחלקו הגדול מועבר על-ידי הדואר כאגרה למכס. אם מדובר בדבר דואר שחב מכס אז החבות היא 127 שקל (110 שקל + מע"מ) וכן 30 שקל הנזכרים. אם מתברר שדבר הדואר אינו חב מכס או שסווג בטעות כחב מכס, אז מוחזר ההפרש בסך 90 שקל. סכומים אלו אושרו על-ידי משרד התקשורת. מהתובע נגבו עבור כל אחת משתי החבילות סכום של 127 שקל ובדיעבד, לאחר שהגיש ערעור למכס, התברר שאחת החבילות אינה חבה בתשלום מכס, והוחזר לו סכום המכס ששולם ביתר, בסך של 90 שקל ואין מקום להחזר נוסף". הדואר הוסיף שאין תקן שמחייב אותו לשמור על חפצים שנשלחים באמצעותו.

בפסק הדין דחתה השופטת תמר בר-אשר צבן את התביעה, וחייבה את אלצופין לשלם לדואר 500 שקל הוצאות משפט. "דברי הדואר נמסרו לתובע יום או יומיים לאחר שהגיעו לישראל ובנסיבות אלו, מדובר במשלוח מהיר ביותר של העברת דבר הדואר לתעודתו. על-פי סע' 83(ב) בחוק הדואר, התשמ"ו-1986, אחריות הנתבעת היא בהתאם לקבוע באמנת הדואר העולמי. באמנה בינלאומית בדבר הגבלות ותנאים לאחריות לדבר דואר בשירות הבינלאומי, נקבעו כללי האחריות אשר מחייבים את מינהלי הדואר במדינות שהן צד לאמנה זו. אמנה זו פורסמה בהתאם לסעיפים 82 ו-83 לחוק הדואר. בהתאם לסעיף 12(ב) להודעה זו, אין הנתבעת אחראית לנזק שנגרם בשל איחור במסירת חבילה. לפיכך, אפילו הייתי קובעת כי חל איחור במסירת דברי הדואר לתובע - וכאמור קבעתי כי לא חל כל איחור - לא ניתן היה לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בשל כך.

"התובע לא הוכיח שהנתבעת מחויבת לשמור על החלקים האלקטרוניים שנשלחו אליו בהתאם לתקן איכות שנקבע לשמירתם (איזו 9000), ואף לא הוכיח כי לא נשמרו בהתאם לתקן זה. מכל מקום, טענת הנתבעת היא כי איננה מחויבת לשמור את החפצים הנשלחים בהתאם לתקן מסוים. לטענתה, לכל היותר הדבר מחייב את הגורם השולח לארוז את החפצים בצורה מסוימת. לפיכך, ומאחר שלא הוכח שהנתבעת הפרה חובה אשר חלה עליה בדבר שמירת החבילות בדרך מסוימת, אין מקום לחייבה בנזק אשר נגרם כתוצאה מכך שהחבילות לא נשמרו באותה דרך.

"על כך יש להוסיף עוד, שהתובע כלל לא הוכיח שהחלקים האלקטרוניים שנשלחו אכן ניזוקו, ואף לא הוכיח כי אם אומנם ניזוקו, הנזק נגרם בשל האופן שבו נשלחו, או בשל האופן שבו טופלו על-ידי הנתבעת. זאת ועוד, אפילו היה התובע מוכיח שהנתבעת אחראית לנזק שנגרם לחלקים האלקטרוניים שנשלחו אליו, אזי היה סכום הפיצוי מוגבל לסכום שנקבע בסע' 17(א) להודעה בדבר אחריות לדבר דואר ובהתאם לתקנות הדואר (היקף האחריות לדברי דואר פנים), תשס"ו-2006, כפי שעודכן לאחרונה. בהתאם להוראות אלו, הוגבל סכום הפיצוי לסכום של 561 שקל לכל דבר דואר. אולם משלא הוכח כל נזק, התובע אף לא זכאי לסכום זה".