משרתים את הצד הנכון

הפערים הבלתי ניתנים להבנה בין מה שרואה השופטת הסלחנית ברוב חסדה, לבין מה שראתה המשטרה במו עיניה, מתחדדים למקרא הודעת המשטרה מיום שני שבה נכתב כי "בסביבות השעה 06:30 נצפו מספר אנשים בסמוך למתקן מקורות בכביש מספר 1 לכיוון מזרח (בין מחלף שער הגיא למחלף שורש) לאחר שהתכוונו על-פי החשד לחסום את כביש מספר 1 עם שלושה רכבים מושבתים כשחבלים קשורים לחלקם הקדמי, ולהבעירם באש. בלשי משטרה שהגיעו למקום איתרו בתוך הרכבים ובסמוך אליהם מערומי קרשים, ג׳ריקנים של דלק, צמיגים, כפפות וסמרטוטים. במקום היו 12 אנשים שאליהם הצטרפו עוד עשרות.

"על-פי החשד התכוונו מספר פורעי חוק להעלות את הרכבים עם חבלים אל כביש מספר 1 בשעת עומס, במטרה לחסום אותו ולהבעיר את הרכבים באש תוך סיכון משתמשי הדרך. חלק מהחשודים התנגדו למעצרם ולא נשמעו להוראות השוטרים, ניסו להתעמת עם השוטרים ולהעלות את הרכבים בכוח לכביש מספר 1 ללא הצלחה", דברי המשטרה.

אבל את שרון לארי-בבלי מבית משפט השלום כל זה לא באמת שכנע. לעניות דעתה, מן הסתם, שלושת הרכבים המושבתים שהובאו ונקשרו בחבלים נועדו כנראה כדי לפתח את הנוף הסביבתי האורבני. ג'ריקנים של דלק שנמצאו? מן הסתם הובאו למדורת ל"ג בעומר. מערומי קרשים, צמיגים, כפפות וסמרטוטים? סביר להניח שהבאת כל החפצים האלו באישון ליל להרי ירושלים, לדעתה המתרשמת של לארי-בבלי, נועדה לשם הקמת תערוכה אקזוטית העוסקת בכוחם של מימי 'מתקן מקורות' לכבות שריפות.

מי חלם בכלל להצית מדורות על הכביש בדיוק ביום שבו הוא נחסם? נכון שבנתיבי איילון אשר בגוש-דן מציתים המוחים מדורות בלב הכביש? נו, קורה. איך זה קשור לחומרי הבעירה שהביאו איתם אותם מוחים עצמם או חבריהם לכביש מספר אחת? מה הקשר בין כביש לכביש?

מה עוד קרה שם באולם הדיונים הניטרלי של השופטת לארי-בבלי? הכתב אבישי גרינצייג מכאן חדשות מדווח כי לארי-בבלי אמרה על אנשי אחים לנשק: "אנשים כאלו לא אמורים להיות במעצר". אלא שציטוט זה מכבוד השופטת לא נרשם בפרוטוקול הדיון, למרות ששיחות עם משתתפים בדיון והצלבות נוספות מאששות שאכן כך נאמר. אף בדיון הערר במחוזי קבל נציג המשטרה על כך שלמרות שהדברים נאמרו, המשפט לא הוכנס לפרוטוקול.

לא רק זה הושמט מן הפרוטוקול. גרינצייג מדווח על משפט נוסף, חורג ומעורר שאלות, שאמרה השופטת לארי-בבלי ולא נכנס לפרוטוקול. בהתייחסותה לטענת המשטרה כי שוטר נפצע בעינו במהלך עימות עם מתפרע שניסה לחסום ניידת עם עצורים, הגיבה השופטת ממרום כסאה: "זה כמו שהילדים שלי רבים בבית - קשה להחליט מי התחיל".

תגובת השופטת באמצעות דוברות הרשות השופטת: "הדברים שיוחסו לשופטת לארי בבלי לא נאמרו ולא בכדי אינם מופיעים בפרוטוקול. בדיון ערר בבית משפט המחוזי בירושלים, ייחס טוען משטרתי אחר, שלא נכח באולמה של השופטת לארי בבלי, אמירות שלא נאמרו על יד השופטת. אין לנו אלא להצר על עיוות הדברים".

ועוד זאת: בסוף דיון מעצר בבית משפט השלום ירושלים לאחר שהשופטת קבעה בהחלטתה כי לא קיימת עילת מעצר, אזקו השוטרים את ידיהם ורגליהם של החשודים. השופטת אמרה: "זה לא האנשים שצריך לאזוק אותם ברגליים ובידיים, הם לא יברחו". על כך השיב לה השוטר שסמכותה להתערב באיזוק היא רק באולם בית המשפט, ומחוץ לאולם תפעל המשטרה על-פי נהליה.

לפני שנה בדיוק הורתה כבוד השופטת לארי-בבלי לשחרר ממעצר פלשתיני תושב מזרח ירושלים, שצילם בטיקטוק את בניין עיריית ירושלים ומבני ציבור אחרים בעיר, ועודד ברמיזה שיגור רקטות לעברם.

גם הפעם שאבה לארי-בבלי את הנימוק שלה מתחום לימוד הזכות על אנשים המצויים לדעתה כנראה בצד הנכון: "זכותו של אדם לקוות שכך יהיה (גם אם חבל)", כתבה לארי-בבלי. למרבה הפלא, המחוזי לא התרגש מלימוד הזכות של שופטת השלום והורה להשאיר את המחבל במעצר.

על לימוד הזכות של לארי-בבלי לגבי המחבל היא ספגה נזיפה מנציב תלונות הציבור על השופטים (לשעבר) אורי שהם, שכתב כי "דבריה של השופטת בדבר זכותו של אדם לקוות שיישלחו טילים מעזה, ובפרט בעת קיומה של מערכה צבאית, מעוררת אי-נוחות, בלשון המעטה. אמירה זו יכולה להתפרש באופן מוטעה, יש לומר, כמתן לגיטימציה להתבטאות שיש בה משום תמיכה בפעילות עוינת מצד האויב כלפי המדינה ואזרחיה".

מוטי אוחנה כותב ברשת טוויטר: "אני מכיר דעותיה של בבלי מהאוניברסיטה. מדובר במצביעת מרצ, פעילת מרצ, ותומכת שמאל".

זכותה כמובן לגבש עמדות פוליטיות ככל שתחפוץ, אך הטייתה הלכאורית לטובת צד פוליטי מסוים, מעלה ספקות מהותיים באשר ליכולתה לאייש את כיסא השופטים.

אגב, בעבר הציגה בבלי למכירה תמונות אומנותיות תמורת מאות שקלים, בניגוד להנחיה הקובעת כי "שופט לא ינהל עסקים באופן פעיל, בין במישרין ובין בעקיפין". להגנתה טענה מאוחר יותר כי אלו ציורים של בעלה שמבוססים על ציורים שלה...

אם נחזור רגע לאותם אנשים עדינים שהביאו חומרי בעירה מסוכנים לסביבת כביש אחת, כדי לא לשרוף אותם, ועל כן שוחררו בו ביום ממעצרם, נזכיר בהקשר זה כמה עובדות משעממות: א. משה פייגלין שבתקופת הסכמי אוסלו ארגן חסימות כבישים, נשפט לחצי שנת מאסר(!) ונאלץ להמתין 7 שנים של קלון עד שיכול היה להיבחר לכנסת; ב. בתקופת ההינתקות, נעצר פעיל הימין בצלאל סמוטריץ' ונלקח לשלושה שבועות של בילוי בשב"כ בחשד כי תכנן לחסום כבישים; ג. שני פעילי ימין אחרים נשלחו בקיץ ההינתקות ל-30 ול-40 חודשי מאסר בפועל (!) בגלל שתכננו לשרוף רכבים ישנים בכביש ראשי; ד. ומי מדבר על נערי הגבעות שיושבים כרגע במעצר מינהלי הנמשך חודשים ארוכים, ללא הליך משפטי ראוי ובלי ראיות, בגלל השתתפותם במחאות; ה. ועוד עובדה שלא מטרידה את השופטת לארי-בבלי: לפני כחודש וחצי נהרגו שוטר ועובד קבלן בדריסה שאירעה בעודם מפנים שאריות חסימת כבישים של מחאה אנרכיסטית במחלף לטרון. התקשורת לא הזדעזעה. גם השופטת לא. איך אמר ראש האופוזיציה ח"כ יאיר לפיד לגבי התנהלות רשויות האכיפה בתקופת ההינתקות: "אז זה היה אנשים אחרים".

המקרה של שרון לארי-בבלי אינו המקרה היחיד שבו שופטים מרשים לעצמם לנקוט עמדה ולגבש דעה, וגם לייעץ עצות לאנשי 'הצד הנכון'.

גם השופט אהוד קפלן מבית משפט השלום בחדרה, ששחרר בעבר ממעצר וללא תנאים מגבילים את תא"ל במילואים אמיר השכל, שנעצר בהפגנת שמאל בקיסריה, הציע לסנגורית עו"ד אורית שלו ממערך עצורי המחאה, לאמר: "הגיע הזמן שתגישו תביעות אזרחיות נגד המשטרה". עצת זהב מפי שופט אובייקטיבי וניטרלי לחלוטין.

קפלן כתב בשעתו כי עיין בתיק החקירה "ולא מצאתי ראיה לכך שהוא התפרע, או שחסם דרך ציבורית. הכביש בקיסריה היה חסום על-ידי המשטרה, ואם הוא ישב על הכביש, הוא לא הפריע לתנועה ולא היה שום צורך לעצור אותו". איזה לימוד זכות מרהיב ולולייני. מאחר שהמשטרה חסמה את הכביש בגלל ההפגנה, אזי לא חסם המפגין את התנועה כי לא הייתה תנועה בכביש.

קפלן, כשמו כן דעותיו כנראה, הדף את דרישת המשטרה שתת-אלוף השכל יחתום על התחייבות וקבע כי דרישת המשטרה "נועדה רק כדי להשפיל אותו, כמו גם מעצרו", והאשים את המשטרה ש"מזדרזת לעצור אנשים שמפגינים באיזה רחוב בקיסריה מבלי להפריע לתנועה בכלל. נדמה שהמשטרה לא פועלת כדי להגן על חופש התנועה של אזרחים אלא על משהו אחר בכלל".

הם לא לבד.
שופט ביהמ"ש העליון בדימוס, חנן מלצר, המשמש היום בין השאר יו"ר מועצת העיתונות הישראלית, השתתף השבוע בכנס אוניברסיטת רייכמן בנושא השפעת המלחמה על ישראל, וחשף בגאווה כיצד בהיותו שופט תורן בבג"ץ, השתמש בתפקידו ובכוחו כשופט תורן על-מנת לקדם אג'נדה אישית לטובת עותרים נגד הכנסת והממשלה, ואף שתל דוקטרינה משפטית אמריקנית שלא נהוגה בישראל כדי שיוכל לסייע לטובת העותרים נגד הממשלה.

הכנסת העבירה באותה תקופה חוק אשר יפריד את 'תאגיד השידור' מחטיבת החדשות, כתוצאה מחשש לנטיות פוליטיות בחטיבת בחדשות הקיימת. אנשי התאגיד עתרו נגד החוק ומלצר - כיום יו"ר מועצת העיתונות - ואז שופט תורן בעליון ומשנה לנשיאת העליון החליט לסייע לעתירת אנשי התאגיד באמצעות הוצאת צו ארעי מיידי להקפאת החוק, זירוז תהליכים על-ידי קביעת דיון בעתירה, בתוך זמן קצר ביותר ובהרכב שלושה שופטים.

מלצר תיאר בגאווה כיצד חיפש בתאגיד השידור האירופי - וגם מצא - טיעוני תמיכה לטובת העותרים נגד הכנסת והממשלה, והיו אלה פרטים ש"איש לא שם לב לזה, גם לא העותרים", וכך סייע בעקיפין לעותרים נגד הממשלה, כאילו היה עורך דינם הפרטי שנשכר להגן עליהם נגד הכנסת והממשלה.

בשלב מאוחר יותר: אחרי שהכנסת חזרה בה מהחקיקה ולמרות שבכך הפכה העתירה ללא רלוונטית והתייתרה, התעקש השופט מלצר בכל זאת לקיים דיון במעמד שלושה שופטים ואז העתיק, לדבריו, דוקטרינה מהמשפט האמריקני שלא קיימת במשפט הישראלי, כדי לבטל באמצעותה את האפשרות לחוקק את חוק ההפרדה פעם נוספת בעתיד, למרות שהעתירה לא הייתה רלוונטית ולא דרשה הכרעה, בניגוד לעקרונות הקבועים בבית המשפט שלא לעסוק בנושאים לא רלוונטיים.

"המסקנה מזה שצריך להתאים תמיד את האמצעים לטקטיקה החדשה. צריך להתאים את המהלכים לצד האחר, ולעשות את המירב אם מתנגדים למהלכים של הצד האחר למנוע אותם, ואני כיו"ר מועצת העיתונות לא יכול לפרט מה אנחנו רוצים לעשות, כי אז תתגלה הטקטיקה", אמר חנן מלצר ואולי הסביר גם על הדרך איך מגיע שופט בג"ץ נטול ניסיון עיתונאי כלשהו לתפקיד יו"ר מועצת העיתונות.

כדאי היה לשאול את חנה בבלי, מדריכת הנימוסים הנודעת וסבתהּ של השופטת שרון לארי-בבלי, אם התנהלות השופטים עונה על כללי הנימוס הבסיסיים הנהוגים במדינות דמוקרטיות. ולו למראית עין.

שופטים בשירות ההפיכה.