הישרדות 2: למה דווקא אריק ניצח?

אפשר לומר הרבה דברים רעים על טביעות האצבע הגסות של ההפקה בהישרדות: על העדויות המודבקות מתצלומי ההשלמה באמצע הפרקים, על הספקטקל המוגזם של הגמר, או על תוכנית האירוח של עדן הראל בסוף כל פרק הדחה, תוכנית שצליחתה היא-היא משימת ההישרדות האמיתית (רק אחד שורד!). אבל אתמול בגמר היה רגע אחד שיש להצטער שההפקה לא לקחה אותו לידיים: רגע כניסתם של מודחי הישרדות שאינם בין המושבעים. בעוד שבלוק של שלישיית הגמר עשו טיפול עשרת אלפים - מירית בשמלה הכחולה על סירת המפרש נראתה כמו פנלופה הממתינה לשובו של אודיסאוס, אריק, בהשוואה למראה שלו על האי, נראה כמו דוגמה לפליט מלחמה שהשתקם, ונטע-לי פשוט נראתה מיליארד דולר - בניגוד אליהם, איש לא דאג למלבישה למודחים הראשונים, וכך הוצג על הבמה פיגוע אסתטי רב נפגעים. על הבמה עלו, אחד אחרי השני, פרטיזנים של חוסר סגנון. מוג'הידין של טעם רע. הנה, ככה נראית טלוויזיה בלי טביעת אצבע של ההפקה.

אז במה השכלנו מהגמר הזה בהישרדות? למדנו שגיא ומירית עשו את זה, למדנו שאריק עדיין לא יודע להדליק אש, גילינו שבשבקין יצא גבר והתנצל בפני נסרין, שאופיר הוא אכן חרא של בנאדם ושהעידן קפון של העונה הזו היא אנסטסיה, עם שתי פנינים נפלאות. הראשונה: "הכל מצולם בטלוויזיה, אז בלי לרמות אותי. אני קטנה קטנה, אבל לא פראיירית, ואני אקלוט מי מנסה לשקר לי". והשניה, הסטירה בפניו של אריק: "יש ציפורים ויש כלבים, וכמו שאמרתי (שימו לב לאירוניה העצמית!): כל כלב ביג'י יומו".

אבל בעיקר למדנו שעם ישראל רעב, צמא, כמה, משתוקק בכל ליבו לגיבור מהסוג הישן: עממי, טוב לב, נאמן, איש רעות שחושב על הקבוצה ולא על עצמו. תכונות שבינן לבין ניצחון בהישרדות אין הרבה. למדנו את זה מההדחה העאלק-צמודה של נטע-לי. למדנו את זה מתמיכת הקהל במירית. וגם למדנו את זה מהתשואות שבהם התקבלו עידן, גיא ואיתי. ולהם יש סיכוי גבוה יותר מלאריק לנצח באמת בהישרדות: להיות מסוגלים למנף את הזכיה לדבר מה בחיים האמיתיים.

ולמשחק עצמו: ההדחה של נטע-לי באמצעות קולות הצופים הייתה צפויה יותר מניצחונו של אסד בבחירות בסוריה. נטע-לי היא דן מנו של העונה הזו. כמות השנאה והסלידה שהיא יצרה בקרב הקהל היא הישג מפואר. אל דאגה, גם את המושבעים היא לא הייתה עוברת. בגמר היא הסבירה שאנשים לא מתחברים אליה כי קשה לה לחשוף רגשות. אבל נטע-לי חשפה לא מעט רגשות במהלך העונה: כעס וזעם ויצר נקם. לא רגשות קשה לה לחשוף, אלא רגשות חיוביים.

ההתמודדות של אריק ומירית ראש בראש היא כמו קרח ואש. התמימה מול הערמומי, השכל מול הלב. ובמובן אחד לפחות, טוב ש"דרכו" של אריק ניצחה. לא כי יש משהו רע בדרכה של מירית, אלא כי הטענות נגד חוסר הערכיות של אריק מגוחכות. עידן אפילו שאל אותו אם הוא לא מוטרד שזו הדוגמה שהוא משמש לילדים. ובכן, הישרדות היא משחק. במשחק מותר מה שבחיים אסור, וגם ילדים מבינים זאת. כשם ש"הורגים" אנשים במשחק מחשב, כשם ש"מרוששים" אנשים במונופול, כך "בוגדים" בחברים בהישרדות.

לזכותה של מירית ייאמר, שהיא עשתה את כל הצעדים הנכונים בגמר כדי למקסם את סיכוייה. היא הבינה היטב מה הטיקט שלה מול אריק וענתה בהתאם לכל המושבעים. בפני אריק אין אלא להוריד את הכובע. נקודת הפתיחה שלו במשחק הייתה נמוכה בגלל החולשה הפיזית שלו. אריק עשה לא מעט טעויות אבל לא יותר מדי טעויות - בסופו של דבר הגיע לגמר בהרכב טוב עבורו.

את ההצלחה שלו ניתן לראות לא רק בתוצאה הברורה (6:3), אלא בזהות המצביעים עבורו: עידן, איגור, אופיר, אפרת, נטע-לי והסוחט. למעט נטע-לי, כולם היו יריבים שלו. הבחירה בו מוכיחה שהם העריכו אותו כיריב. היחידים שהצביעו נגדו עשו זאת מתוך מניע אישי: איתי בגלל ההדחה, אנסטסיה בגלל העלבונות הצורמים וגיא בגלל מה שקרה אחרי האמבטיה עם מירית. הישרדות היא משחק של אנשים, של תמרון פעולותיהם ובחירתם, של פוליטיקה ופסיכולוגיה. וזאת הוא עשה טוב מכולם.

"את הידיעה המוקדמת אין להשיג מאלים ומרוחות.
אין להקיש עליה ממהלך האירועים.
אין להפיק אותה מחישובים.
יש לקחתה מידיעתם של אנשים".

- סון דזה, אמנות המלחמה