דינה ממן תבעה את שירה קידר, המורה של בתה, בבית משפט לתביעות קטנות באילת בסכום של 3,000 שקל עקב אובדן של מחשב נייד. מכתב התביעה עלה שממן מסרה לקידר את המחשב לצורך מופע בבית ספר ולא קיבלה אותו בחזרה. "הנתבעת אמרה לבתי שהמחשב יהיה שמור בארון, וביום האחרון ללימודים בתי לא הייתה בבית הספר ולא קיבלנו את המחשב".

בכתב ההגנה טענה קידר שחיפשה מחשב שישמש כחלק ממופע הסיום של בית הספר, ובתה של ממן התנדבה להביא מחשב נייד בלתי שמיש שהתכוונו לזרוק לפח. "במשך כשבועיים שלאחר המופע, התלמידה התבקשה לקחת את המחשב ובכל פעם סירבה מסיבות שונות". קידר ביקשה לדחות את התביעה בהיעדר עילה.

בדיון בפני השופט יואל עדן, אישרה ממן שהמחשב לא היה תקין ולא חששה שיתקלקל בו משהו. לשאלת בית משפט מדוע לא לקחה אותו בתום ההצגה השיבה: "זה לא עלה לי בראש באותו רגע". קידר השיבה שביקשה מהתלמידים להכין דגם מחשב מקרטון על-מנת שישמש כחלק מהתפאורה, ובתה של ממן הודיעה שיש לה בבית מחשב מקולקל, "ואם הוא לא בפח אני אוכל להביא".

בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה וחייב את ממן לשלם לקידר 250 שקל הוצאות משפט. "ככל שהיה למחשב האמור ערך כלשהוא מבחינת התובעת, הרי שהיה עליה לומר זאת, וייתכן שהיה לדבר השפעה על ההחלטה אם בכלל לקחתו להצגה, או לכל הפחות הייתה עתידה להיות לכך השפעה על אופן השמירה עליו. התנהלות התובעת עצמה מעידה על כך שמבחינתה לא היה למחשב זה כל ערך. התובעת עצמה לא טרחה לקחת את המחשב חזרה מיד בתום ההצגה, ואם לא די בכך, לא טרחה לגרום לכך שהמחשב ישוב אליה במשך שבועיים לאחר מכן. מכל האמור אני קובע כי המצג אשר הוצג בפני הנתבעת היה מצג לפיו מדובר בחפץ לא שמיש וחסר ערך אשר אלמלא נמסר להצגה היה מושלך לפח. במצב דברים זה אין לחייב את הנתבעת בשמירה על החפץ, ואין להטיל עליה אחריות לגביו...

"לנתבעת הובא, בהתנדבות, חפץ אשר נמסר לה כי עתיד היה להיות מושלך, כדי שישמש כדגם מחשב בהצגה, התובעת לא פעלה לקבלו חזרה בתום ההצגה, והתנהלותה לגביו חיזקה מצג זה, ולפיכך אין לחייב את הנתבעת בשמירה או באחריות לגביו, ובנוסף לא הוכח שווי כלשהו בו ניתן לחייבה".