לפעמים נדמה שיש בעיר הזאת יותר מדי מכל דבר. יותר מדי נשים מכל הסוגים והמינים, יותר מדי בגדים לבחור מביניהם, יותר מדי גברים להסתקרן מהם, יותר מדי ארוחות בוקר להשוות ביניהן. לו רק היה לעיר הגדולה מבחר מצומצם מעט יותר של בילויים, קצת פחות גברים שבילו יותר מדי זמן בהרמת משקולות ופחות מדי זמן במבחני IQ, קצת יותר בנות שבילו יותר זמן בפיתוח כישורי העברית במקום כישורי רצפת האגן, פחות סוגי ביצים בארוחות הבוקר המפוארות - האם גם אז היא הייתה אותה תל אביב שאנחנו עורגים אליה?
טוב, מה אני משחקת אותה. אני מתגעגעת לעיר הזאת גם כשאני נמצאת בתוכה. אין לי תלונות על הצבעים שלה, על המבחר שבה, על האוויר הלא צח שאני נושמת בה, על הטיפוסים המוזרים שמקיפים אותה. אם חשבתי עד השבוע שאפילו מבחר ארוחות הבוקר שהעיר הזאת מציעה לא יכול להפתיע אותי, גם בגזרה הזאת התבדיתי. אפילו הביצים בעיר הזאת, כך מתברר, יכולות לרגש עד שירה.
הכל התחיל בבוקר שמשי, עת אספתי חברה וותיקה והורסת, והודעתי לה שהיום עושים אתנחתא. "אה"? היא הפטירה לעברי בצעקה לא תל אביבית בעליל, "מה קשור אתנחתא"?. הזכרתי לה שעל-פי מילון אבן שושן, אתנחתא היא מנוחה, הפסקה, רגיעה בין מעשה למעשה. "אבל אנחנו לא עושות שום מעשה להתרגע ממנו", אמרה ההורסת בחוכמה - וצדקה. כדי להצדיק את שמו של בית הקפה אליו אנו נוהרות, נאלצנו לחרף את נפשנו ולעשות מעשה. באורח מפתיע, המעשה היה שופינג קצר שבתומו היינו כה עייפות, שהמילה אתנחתא פשוט נולדה עבורנו.
בית הקפה 'אתנחתא' שוכן לו כבר שנים ברחוב דיזנגוף ומקבץ אליו את כל אלו שאוהבים לנוח בו בקביעות, גם אם לא בדיוק פיצחו את האטום והגיעו עייפים ומוטרדים. מתברר שלרבים מתושבי הסביבה זהו הקפה השכונתי הקבוע שאין בלתו, ומיד תגלו למה. רמז: הסיבה שחורה ויוצאות ממנה להבות.
במרכז המטבח של קפה אתנחתא שוכן לו טאבון גדול ומרשים, כזה שריח הפוקאצ'ות שיוצאות ממנו נישא למרחקים לא הגיוניים. החלטנו להזמין ארוחת בוקר ככיסוי לבליסה המאסיבית של הפוקאצ'ה, שתחל בעוד רגעים ספורים. ארוחות הבוקר מוגשות כל היום ומהוות סיבה נפלאה לחגיגה, בעיקר כשהן משודרגות בקאווה משכרת.
ארוחות הבוקר מוגשות כולן עם לחם, שאותו שידרגנו לפוקאצ'ה במחיר של 14 שקל, ולצד החביתה מקבלים חמש פנכות: סלט טונה טרי, חצילים בטחינה, גבינת שמנת, גבינה בולגרית עם זעתר וריבה. האם יש צורך לתאר מה קורה כשהפוקאצ'ה הענקית, שזה עתה יצאה לה בתמימותה מהטאבון הלוהט, פוגשת את החצילים בטחינה? האם הברקים והרעמים שיוצר המפגש הזה ברורים לכל בר דעת, אילתי ותל אביב כאחד? כולי תקווה שהתשובה חיובית. אני, אגב, טוענת שגם קורט חמאה על הפוקאצ'ה עושה את העבודה היטב, במקרה שלא בא לכם על המטבלים.
כל ארוחות הבוקר מגיעות עם סלט ירקות קצוץ דק המכיל עגבניה, מלפפון ובצל, ועם שתייה חמה ומיץ הדרים. אפשר, כאמור, לשדרג את אחת מכוסות השתייה לכוס קאווה/שמפניה ב-10 שקל, והרי לכם חגיגת בוקר מושלמת. החביתה הראשונה שדגמנו הייתה מתוך אגף 'ספיישל בריאות' (52 שקל), וכללה חביתת יוגורט עם פטריות, בצל וגבינת פטה, כשכל התקרובת הנ"ל אפויה בטאבון. מדובר למעשה בפשטידה תפוחה ומגרה, שזוכה לזילוף של יוגורט מלמעלה ומשדרגת כל ארוחת בוקר שהכרתם בעשרות מונים.
הווריאציה השנייה של חביתה שבחרנו היא זו הפשוטה יותר - ביצה מקושקשת עם תוספת של בצל ופטריות (42 שקל למקושקשת, 5 שקל לתוספות). כמובן שחביתת היוגורט האפילה על אחותה הפשוטה יותר, אך גם בפשטות יש קסם. תשאלו את פועלי הבניין הקרובים למקום מגוריכם.
מבושמות מעט מפוקאצ'ה ענקית, שתי כוסות קאווה ושתי חביתות, התרווחנו בכסאותינו ונהנו מאתנחתא אמיתית, כזו שתוביל אותנו אל אגף המתוקים. קפה הפוך חזק ורותח של סגפרדו פתח את גזרת המתוק, וצלחת של שש עוגיות (15 שקל) חתמה אותו. מבין העוגיות הופתענו מעוגיות הבמבה (כן, יש דבר כזה) שנשבעו לנו כאן שהן הומצאו עוד טרם זמנה של במבת הנוגט המפורסמת. גם עוגיות הגרנולה זכו לעדנה כשנטבלו בקפה, וכל המתוק הזה דרש, מה לעשות, אתנחתא נוספת שהביאה עמה הרהורים.
איזה מזל. מזל שיש לנו כזה מבחר של אנשים מיוחדים בעיר הזאת. מזל שיש לנו כאלו ריחות וצבעים הזויים בעיר הזאת. מזל שיש לנו כל כך הרבה אכזבות והצלחות והנאות בעיר הזאת. מזל שיש לנו כזה מבחר של ארוחות בוקר בעיר הזאת, כמו זאת באתנחתא, שהזכירה לי שהעיר הזאת לעולם לא תפסיק להפתיע.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
